סיפור יציאת מצרים

שאלה:

1. מה נכלל במצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר.
2. מה כדאי להרחיב במסגרת זו לאורך הלילה, בנוסף למה שכבר מוזכר בהגדה עצמה?
3. אם אפשר, המענה גם בהתייחס לרמות גיל (ילדים לעומת בוגרים).
   תודה רבה.

תשובה:

1. כתב הרמב"ם: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. המצווה היא דווקא לספר (ולא רק להזכיר) את אשר אירע לנו במצרים, שעבדים היינו לפרעה אבל הקב"ה הוציא אותנו לחירות, וכן לספר את הניסים והנפלאות, ולהודות להקב"ה על כך.
2. ההגדה מורכבת מנוסח ההגדה שחז"ל תקנו, וכן ממדרשים ומשניות וכו', ועיין במקורות שהזכרנו מה הוא נוסח המינימלי שהוא עיקר ההגדה שיש להקפיד להשמיע ולספר גם לילדים.
3. מאז שהילדים הגיעו לגיל חינוך חובה על האב לספר לבנים ולבנות בלשון מובנת לילדים וכן למבוגרים כל אחד כפי הבנתו. אך יש לציין שחוץ מחלק ה'מגיד' שהזכרנו לעיל צריך לחנך אותם גם בשמיעת קידוש ושתיית ד' כוסות (מיץ ענבים) ושמיעת ברכת המזון וגמר הלל.
4. חובת החינוך בזה היא מאז שיש בהם דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים.

הרחבה ומקורות:

נקדים במה שציין כ"ק אדמו"ר בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' ה' שיש ב' פירושים ב'הגדה': א. על שם 'והגדת לבנך'. ב. מלשון הודאה ושבח להקב"ה שהוצאתנו מארץ מצרים.

והנה, הרמב"ם בהל' חמץ ומצה פ"ז ה"א וז"ל: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה וכו'. ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכו'.

וממשיך שם בה"ב: מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.

ומדייק בס' מחנה יוסף (להגאון הרב חנני' יוסף אייזנבאך שליט"א) שהרמב"ם מלמד ב' מצוות מיוחדות, בהלכה א' מדובר בעצם סיפור יציאת מצרים לכשלעצמה שאינה תלותית בבן, אשר על כן הרמב"ם כתב בהלכה א' שחייב אע"פ שאין לו בן, אבל בהלכה ב' הוא מצוות ו'הגדת' שהוא להודיע לבן בלשון שהוא מבין ולפי דרגת הבנתו שפדה ה' אותנו ויוצאינו לחירות.

ולכאורה דבריו רמוזים כבר בספר המצוות להרמב"ם מצווה קנ"ז שכתב בשם המכילתא ולמדים מ'והגדת לבנך' שיגיד לבן אע"פ שלא שאל מעצמו, אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת"ל 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה' וכו' הרי שכבר כלל בדבר את שתי מצוות האלו, לספר לבן והחיוב מצד עצמו לספר, והוא ע"ד שכתב בשו"ע רבינו שם ס"מ: ואם אין לו בן הרי אשתו חייבת לשאול אותו ואם אין לו אשה הוא שואל את עצמו מה נשתנה.

ורבים ממפרשי הרמב"ם שאלו מה החידוש במצווה זו, הרי יש לנו כבר חיוב להזכיר יציאת מצרים בכל יום ולילה, וכן פוסק הרמב"ם הוא בעצמו בהלכות ק"ש פ"א ה"ג, וא"כ מהו ההבדל בניהם? ועיין הגדת כ"ק אדמו"ר ע' ט"ו שהביא שש טעמים לזה, ומהטעמים העיקריים הוא שכל יום מצווה להזכיר בהרהור אבל בליל פסח חייבים שיהיה בדיבור דווקא ולא רק זה אלא גם צריך שיהיה בסיפור. וכ"ה בכמה מקומות שמצוות סיפור יציאת מצרים הינה דווקא לספר ולא רק להזכיר בעלמא.

ובמנחת חינוך מצווה כ"א משמע מדבריו שע"י זכירה בעלמא יוצא ידי חובתו, וכי בעצם אין הבדל בין כל ימות השנה שצריך להזכיר יצי"מ לבין ליל הפסח חוץ מהעובדא שמוטל עליו לקיים 'והגדת לבנך' אבל אם אין לו בן יכול להזכיר ובזה יוצא ידי חובתו. אבל כאמור נראה עיקר לדידן שצריך לספר דווקא. וכן נראה מלשון הרמב"ם כשנדייק בדבריו שבהל' ק"ש כתב 'שיש בה זכרון יצי"מ ומצווה להזכיר יצי"מ' הרי שהשתמש במילת זכרון דווקא, אולם בהל' חמץ ומצה כתב 'לספר בניסים ונפלאות', שצריך דרך סיפור.

ולחזק זאת נוסיף מהמסופר בספר השיחות תרצ"ז ע' 219 אשר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שאל את הרבי ריי"ץ בקטנותו, מפני מה אין מברכים על מצות סיפור יצי"מ. ולא ידע מה להשיב. וסיפר לו כ"ק אדמו"ר נ"ע אשר בקטנותו שאל אותו אביו כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע שאלה זו, וגם הוא לא ידע מה להשיב. וסיפר לו אשר בקטנותו שאלהו אביו כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע אותה השאלה, וגם הוא לא ידע מה להשיב. וסיפר לו כ"ק אדמו"ר הצ"צ, אשר בקטנותו שאלהו זקנו כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע אותה השאלה, ולא ידע מה להשיב, ואמר דודו האדמו"ר האמצעי שיש שיטת הרי"ף שיצא ע"י אמירת הקידוש או ע"י זכירה כל דהו כמו שכותב הרשב"א, אבל כ"ק אדמו"ר הזקן לא הסכים כי צריך להיות דרך הגדה וסיפור, וענה שהוא ע"ד שאין מברכין על ברהמ"ז "לברך על ברהמ"ז". ע"כ. הרי מדבריו, שחיוב הלילה הוא דווקא בדרך סיפור ולא יוצאים ע"י זכירה בעלמא. וראה בלקוטי שיחות חכ"א (ע' 71 הערה 31) שלדעת אדמו"ר הזקן סיפור בליל פסח הוא לעיכובא.

וכתב הרמ"א סי' תע"ג ס"ו:  ויאמר בלשון שמבינים הנשים והקטנים או יפרש להם הענין. היינו שלא רק שצריך לספר אלא גם שיבינו כל אחד לפי דרגתו. וכלשון רבינו שם סמ"ב: ולפיכך צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים או יפרש להם הענין לפי דעתם אם הם מבינים הרבה יפרש להם הכל.

וכמו שכתב רבינו בסי' תע"ב סכ"ה שחובה לחנך הילדים שהשמעו את ההגדה וכן הבנות הקטנות, אם יש להם קצת דעת להבין מה שאומרים להם וכו' ע"ש. ולכן מוטל על ראש המשפחה להתאים את הסיפור 'לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים' כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, שזה כולל שהיינו עבדים והקב"ה הוציא אותנו מעבדות לחירות בניסים ונפלאות, לספר מה אירע לנו במצרים ואת הניסים והמכות כולל קריעת ים סוף, וכן להודות להקב"ה על כך כפי שכתבנו בריש דברינו בפירוש מילת 'הגדה' וכן הוא בספר החינוך שם.

אלא שלכל אחד צריך לספר כראוי לו, קטן לפי שכלו והבנתו, וכן לאשתו ולנוכחים, ואפילו הם תלמידי חכמים לכל אחד כפי מעלת שכלו והבנתו. וכפי שנאמר 'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכו' מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים'.

וראה במנהגי החת"ס פ"י אות י"ד שהיה מתרגם את ההגדה לילדיו מילה במילה. וכמובן שלמבוגרים יותר חוץ מהסיפור עצמו יש גם את סיפור יציאת מצרים האקטואלית שהיא ה'חייב אדם לראות את עצמו כאילו היות יצא ממצרים' שזה כולל גם ובעיקר החירות של הנפש מהמצרים וגבולים של ההרגלים הגופניים והשליליים כפי שהם מבוארים באורך וברוחב בדרושי חסידות.

וראה מה שכתב הערוך השלחן סי' תע"ג סכ"ב: ועיקר אמירת ההגדה הוא שעל ידי יציאת מצרים – נשתעבדנו עד עולם לדורי דורות לה' ולתורתו, ואנחנו עבדיו.

נוסח ההגדה המינימלי:

חוץ ממצוות היום שהם ד' כוסות, מצה וכו' יש את ההגדה שמטרתה היא 'והגדת לבנך' וסיפור נפלאות ה' שעשה לנו כפי שצייננו לעיל, והיא מורכבת מכמה דברים, יש את החלק של 'ישאלך בנך' כפי שידוע שההגדה צריכה להיות בדרך שאלה דווקא (שוע"ר סי' תע"ג ס"מ, אא"כ אין דעת לבן לשאול שאז אשתו שואלת ואם לא שואל את עצמו, שם סמ"א) שזה מתבטא דרך כל מיני הנהגות לא שגרתיות שבעל הבית נוהג בליל הסדר כדי לעורר תמיהת הילדים וכן ע"י 'מה נשתנה' שאז הבן שואל, ולאחר מכן יש את התשובה, 'עבדים היינו'. ולכן הזהירו לחנך את הילדים שלא יקומו מהשולחן מיד אחרי מה נשתנה אלא ישמעו גם את התשובה.

ובנוגע לנוסח שתיקנו חז"ל, בפסחים קט"ז. כותבת המשנה: …ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה. ובגמ' שם נחלקו מאיפה הוא מתחיל, מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו [ושמואל] אמר עבדים היינו.

המשמעות שמתחילים בגנות ומסיימים בשבח הוא שכדי לצאת ידי חובה לא מספיק שנספר רק גאולת ויציאת מצרים בלבד אלא צריך ג"כ שנספר על הסבל והשעבוד ושמשם ניצלנו.

והיום עושים כשניהם וכן פסק הרא"ש והרי"ף וכן נראה דעת הרמב"ם פ"ז ה"ד, וכן בשלחן ערוך רבינו סי' תע"ג סמ"ג וז"ל: ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים.

וכיון שהחלקים בהגדה שציין לעיל רבינו הזקן הם עיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים מובן שיש להיזהר ולהדגיש החשיבות של החלקים אלו ע"י שבעת קריאת וסיפור ההגדה יקבל שומת לב גם מהילדים כדי שיוכל לספר להם ולקיים המצווה כדין.

ונציין כאן בדרך אגב שלמרות ש'עבדים היינו' מהווי תשובה לשאלות הבן, ושממנו מתחיל הענין ד'מתחיל בגנות' מ"מ ה'מגיד' מתחיל בעצם מ'הא לחמא עניא', שלכן בהגדות שלנו רבינו הגדול כתב סימן 'מגיד' לפני הא לחמא עניא. ולכן גם רבותנו נשיאנו היו מתחילים לבאר את ההגדה מפיסקה זו. ראה שיחת ליל ב' דפסח תשח"י אות א'.

ראוי להדגיש כאן לגבי הקטנים שכאשר הגיעו לגיל חינוך דהיינו שיש להם דעת להבין ביציאת מצרים שמספרים להם שאז ניתן לספר להם את 'עיקר נוסח ההגדה' (בלי כל המדרשים שמופיעים בהגדה בין הפרקים שצייננו) מ"מ ראוי לחנך אותם גם לשאר מצוות היום שהם קידוש, וד' כוסות, מצה וכו' וכן שמיעת ברכת המזון וגמר הלל. שוע"ר סי' תע"ב סכ"ה.