אבידה שנמצאה בקרקעית הים

שאלה:

כששחיתי בים במים עמוקים, נגעה רגלי בעומק הקרקעית בחפץ קשה. התכופפתי והרמתי ומצאתי סמרטפון. לאחר שהוצאתיו וייבשתיו, ניסיתי לאתר את בעליו דרך אנשי קשר, אך לשווא. המכשיר כנראה השתייך לאדם מחו"ל ואנשי הקשר המופיעים בו לא עונים לי. לפי מראהו נראה שאבד לפני זמן רב, אולי חצי שנה.
האם אני יכול לקחתו לעצמי מתוך הנחה שהבעלים התייאשו ממנו, או שיש בו מצות השבת אבדה? אם יש מצות השבת אבדה, מה עלי לעשות בו?

תשובה:

מעיקר הדין יכול המוצא לקחת את המכשיר לעצמו. אולם מן הראוי להמשיך לתור אחר הבעלים כדי להשיב לו.

הרחבה ומקורות:

באופן עקרוני, המוצא חפץ שיש בו סימן, חייב להכריז. אולם יש לעיין בנוגע לכמה צדדים בזה כדלהלן:

1. זוטו של ים

נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רנט ס"ז): "המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח".

והנה, בפירוש "זוטו של ים" כתב רש"י (ב"מ כד ע"א) שהים חוזר לאחוריו כל יום 10 או 15 פרסאות, ונוטל עמו חפצים הנמצאים בדרכו. ומשמע שאין הכוונה לכל אבידה הנמצאת בחוף או בים סמוך לשפתו. וכן משמע מהשיטה מקובצת (שם כא ע"ב) בשם הרמ"ך, שזוטו של ים הוא מקום "חבור מי הנהר עם מי הים והים סוער שם", דמשמע שמדובר במקום "מיוחד", שאדם מתייאש כשמאבד בו את חפציו.

ואף שהר"ח (שם, הובא גם בשטמ"ק הנ"ל) פירש "זוטו של ים" – בקרקעית הים, נראה שכוונתו בזה לקרקעית הים ממש, במקום שאין מצויים בני אדם להגיע אליו (ראה מ"ש בזה בביאור "בנין ירושלים" על תלמוד ירושלמי מסכת ב"ק עמ' 231).

לפי הנ"ל יש להסתפק האם נידו"ד נכלל ב"זוטו של ים", כיון שנמצא קרוב לשפת הים, במקום שאנשים שוחים שם ועלולים למוצאו, שאז לכאו' אין זה "אבודה ממנו ומכל אדם".

מסקנה זו עולה גם מדברי הראשונים לגבי "שטף נהר עציו ואבניו" (ב"מ כב.), שבקס"ד של הגמ' מדובר במצב שאינו יכול כלל להציל, ובכ"ז רק אם הבעלים התייאשו הרי אלו שלו. והקשו על כך כמה ראשונים, מה ההבדל בין זה לזוטו של ים?

בשיטה מקובצת (שם) בשם הראב"ד כתב: "ואם תאמר כיון שאינו יכול להציל הרי הוא כזוטו של ים, אינו כלום, כי זוטו של ים ושלוליתו של נהר אינו מקום הצלה ואם ינצל משם דבר מעשה שמים הוא ואחת מני אלף הוא אבל שאר מקומות מקום הצלה הם" (בכלל "שאר המקומות" הוא נהר ששטף, דהיינו אף סחף של נהר נחשב כמקום הצלה לדבריו).

ועד"ז כתב המאירי (שם ד"ה ירדן): "(ש)זוטו של ים ושלוליתו של נהר אינן מקום הצלה אף על ידי הדחק, וכשזה מסכן בעצמו ואירע במקרה או סבה שניצול והציל . . אבדה לכל אדם הוא ואינה בכלל תאבד ממנו".

וברור הדבר יותר בלשונו של הרמב"ן (הובא בשטמ"ק שם): "דשלוליתו של נהר שאמרו היינו כשהוא הולך באמצע נהר וחריפותו", דהשתא אינו יכול להציל כלל, וכשהוא מציל מעשה נס הוא ואבודה ממנו ומכל אדם היא, אבל כאן שהולך סמוך לשפתו של נהר בענין שיכול להציל על ידי הדחק, הילכך לא חשבינן לה כאבודה לגמרי וצריכה יאוש".

וראה עוד בלשון הרשב"א (הובא בשטמ"ק שם): "בשאינו יכול להציל עכשיו כלל עד שיחסרו המים ויניחום באחד מן המקומות, ומיהו אינן אבודין מכל אדם שלבסוף ליבשה יטילו, אבל שלוליתו של נהר לא יטיל אותם לעולם ליבשה, שבאמצעיתו הם הולכים ולא יחסרו שם המים לעולם, והרי הן אבודין ממנו ומכל אדם".

לפי"ז ה"ה בנידו"ד שכיון שהאבידה נמצאה (מסתמא) במים הקרובים יותר לשפת הים, יתכן שנכלל הדבר באבידה שניתן להציל על ידי הדחק, אם מחמת שאנשים עלולים למוצאה שם, אם מחמת שדרך הים לפלוט אל החוף את החפצים, ולבסוף ימצאוה, ואינה בגדר "זוטו של ים".

אמנם התוס' (שם ד"ה שטף) לא חילק כדבריהם (אלא כתב שב"שטף נהר" מדובר שבשעת השטיפה ניתן להציל בקלות, ולאחר מכן לא ניתן להציל כלל. ולכן אם הבעלים היו שם ולא הצילו, הוי ייאוש, וכשלא היו שם לא הוי ייאוש, אם מצאו לפני שהבעלים שמעו, כי באיסורא אתא לידיה).

ומידי ספיקא לא נפקינן.

חשוב לציין, שלדעת הרמ"א, גם אם אבודה היא מכל אדם, צריך להחזירה לפנים משורת הדין. ואף שהקשו עליו בתרומת הכרי שם, ובבית הלוי ח"ג סי' מח (מדברי הר"ן לגבי הצלה מדליקה בשבת – וראה שו"ע אדה"ז סי' שלד שהלכה דלא כר"ן). הנה אדה"ז כתב (הלכות מציאה ופקדון סעיף יט) ברור כדברי הרמ"א.

וראה גם בגמ' שבת דף קכ (הובא בשו"ע אדה"ז סי' שלד ס"ז) שירא שמים אינו רוצה ליהנות מחפץ של אחרים, כשהפקירו שלא ברצונם (דהיינו שירא שמים מוותר על ריוח שיכל לקבל. וחסיד אף מוותר משלו, בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה, כגון שם שמדובר על חשש שכר שבת, ואכ"מ).

1. מקום שרובו גויים

נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רנט ס"ג) שהמוצא מציאה במקום שרובו גויים, פטור מלהחזיר (אמנם בזה לכו"ע שייך "לפנים משורת הדין", ולא נחלקו אלא ב"זוטו של ים", עיין בנסמן לעיל).

מלשון השאלה משמע שמדובר על מציאה בארץ ישראל, במקום שרובו יהודים. אמנם יש שרצו לומר שכיון שיהודים שאינם שומרים תומ"צ לא מקיימים את דיני השבת אבידה, יתכן שדין המוצא במקום שרובו יהודים שאינם שומרים תומ"צ, יהיה דינו כמקום שרובו גויים.

אמנם, יש לפקפק בזה, ובפרט בנידו"ד:

ראשית, ישנם הרבה יהודים כשרים (אף שאינם שומרים תומ"צ), שלא ייקחו לעצמם חפץ שלא שלהם, אלא ימסרוהו למשטרה, למציל או לנהג, בכל מקום לפי עניינו. בפרט כשמדובר במכשיר סלולרי, שקל יותר לחפש את בעליו, הרבה יעשו זאת ולא ייקחו לעצמם.

שנית, ההיתר של "רוב גויים" הוא לא רק מחמת שאינם משיבים אבידה, אלא גם מחמת שהמוצא תולה שמדובר באבידה של גויים, ולוקחן לעצמו (כי אבידתם מותרת), ומחמת כך מתייאש המאבד אף ממוצאים יהודים (ראה תוס' ב"מ כד. ד"ה כי קאמר וכפי שביארו הגר"ש וואזנר היטב – ראה "מבית לוי" קובץ ו' עמ' נד ואילך).

א"כ כיון ש"אלה שאינם מקיימים תומ"צ בדורנו הם כתינוק שנשבה" (ראה התוועדויות ה'תנש"א ח"ב עמ' 116 ועוד), הרי יש להחזיר להם אבידתם, ולא שייך ההיתר הנ"ל של רוב גויים, ודו"ק.

1. אבידה ישנה

בגמ' (שם כג:) מובא מעשה באדם שמצא אבידה שניכר שעבר עליה זמן רב (גדלו עליה צמחים), ופסק לו רב שהרי אלו שלו. דין זה נפסק בשו"ע סי' רסב ס"ה. לפי"ז נראה שה"ה בנידו"ד, כיון שניכר על המכשיר שאבד לפני זמן רב (לפי עדות המוצא שנראה שאבד לפני חצי שנה, אמנם במציאות יש לפקפק בזה, כיצד לאחר זמן כה רב עדיין המכשיר פעיל ולא ניזוק לגמרי).

אמנם יש לדון בזה כדלקמן:

בשו"ע אדה"ז הביא דין זה לגבי מטמון שנשכח, וזה לשונו: "אם ניכר הדבר ששכחוה כגון מעות שהעלו חלודה שניכרין שהן כאן מזמן רב ובוודאי שכחו הבעלים אנה הצניעו ונואשו מהן כי אין דעתם סומכת כלל שימצאם אחד ויכריז כיון שהצניעם במקום צנוע ומשתמר לפיכך הרי הוא של מוצאן, אפילו אם יש בהם סימן בכיס".

מלשון זה היה ניתן להבין שהדין שייך רק בדבר מוטמן, שהשוכח מתייאש שימצאוהו, כיון שהוא מוטמן. ובנידו"ד שמדובר באבידה אינו שייך לכאורה.

אך לאחר העיון אינן כן. דהנה הסמ"ע שם סקי"ב כתב להיפך, שדין זה הוא רק בנאבד ולא במטמון, אך אדה"ז פסק שלא כמותו, וראה במראי מקומות (לאדה"ז או למהרי"ל) שם, ואכמ"ל. 

ולפי"ז י"ל אדרבה, שאדה"ז מחדש כאן שגם במטמון שייך דין זה, דהיה ניתן לומר שהשוכח לא מתייאש אפילו לאחר זמן, כי סובר שכשאדם ימצאם לאחר זמן רב יכריז עליהם (אם לא היה פסק דין זה דהרי אלו שלו) כי תולה שהבעלים לא התייאשו, ועל כך כותב אדה"ז שאין דעתו סומכת כלל שיימצא. משא"כ לגבי אבידה, הרי ברור לו הדבר שיימצא במוקדם או במאוחר, ואם ניכר על האבידה שעבר עליה זמן רב, הרי הבעלים חושב שכבר מצאה אדם ולקחה לעצמו ולא הכריז, וכך גם תולה המוצא כשרואה שיש עליה חלודה וכדומה.

ומוכח הדבר גם מדברי רש"י ותוס' (שם כד.) לגבי אבוה דשמואל שהחזיר לפנים משורת הדין חמורים לאחר י"ב חודש, וכתב על כך רש"י שמצאם לאחר י"ב חודש, שאז מעיקר הדין בוודאי התייאשו הבעלים, ואף תוס' שהקשה עליו, כתב זאת רק לגבי חמורים, שהמוצא אינו יודע כמה זמן עבר עליהם, וחושב שנאבדו לפני זמן קצר, אך בנידו"ד אם ידוע לכולם שעבר זמן רב, גם תוס' יודו לכך, ודו"ק.

אמנם, כל זאת כשאכן ברור הדבר שעבר זמן רב מאיבוד המכשיר.

1. ייאוש

עוד יש לומר שבנידו"ד (אף אם לא עבר זמן רב) הוי ודאי ייאוש בעלים.

דהנה, ה"סמארטפון" שונה מ"עציו ואבניו" של אדם בשני דברים: א. כשנופל הוא למים לזמן שאינו קצר מאוד, בדרך כלל ניזוק הוא לגמרי, ולא ניתן להשתמש בו. ב. בדרך כלל נמצא הוא צמוד לאדם (עד כדי כך, שנותנים עצה להניחו ליד הילד ברכב, כדי שלא לשכוח את הילד…), ואדם "עשוי למשמש בו (תרתי משמע…) בכל שעה" (ואף בכל דקה, וד"ל), א"כ מסתמא הרגיש האדם בנפילתו ממנו, או מיד באותו רגע, או זמן קצר לאחריו, ומסתמא ראה, הבין או שיער שנפל הוא למים.

אם כן, לאחר שהמאבד חיפש וחיפש, שאל ותר, ובכל זאת הלך לבסוף לדרכו, כיון שידע הוא שהמכשיר כנראה יינזק מהמים, התייאש הוא ממנו לגמרי.

[ויש לעיין אם אף בזה שייך "לפנים משורת הדין", כיון שהייאוש לא נבע רק מכך שאבד ממנו, אלא גם מכך שמסתמא ניזוק, ואכמ"ל].

1. החזרת מכשיר שמביא לידי עבירה

נציין בקצרה לדיון אחרוני זמננו, האם צריך או אסור להחזיר סמארטפון, כיון שמביא הוא לידי עבירה (ראה קובץ "נזר התורה גיליון כח עמ' שח ואילך, ועוד). וראה שו"ע אדה"ז סי' שמז ס"ד, שמותר להשאיל כלי מלאכה בשבת לישראל שאינו שומר תומ"צ, אם יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, וכן כלי זה מצוי להשאילו. לפי"ז בנידו"ד, שניתן לעשות במכשיר מלאכת היתר, ובפרט ע"י חסימה, ומצוי לקנותו, אין על המחזיר דין של "לפני עיוור" או "מסייע", ובוודאי שאינו כ"חתול המזיק את הרבים". ויש להאריך בזה עוד, וחזון למועד.