דיני אמירה לנכרי

נשאלתי מתי מותרת אמירה לנכרי ומתי אסורה?

תשובה:

 דרכי היתר אמירה לנכרי הם מפוזרים בכמה מקומות בהלכה, ועוד שדרכי היתר אין אחד דומה לחבירו, על כן אכתוב כאן דרכי היתר המפוזרים בכמה הלכות, ואחלקם לכללים, ומהכללים הללו אפשר ללמוד על המקרים שמזדמנים לפנינו, מתי מותרת אמירה לנכרי ומתי אסורה. ודע דאין בתשובה הזאת לבאר עניני היתר הנאה בשבת ממלאכת הגוי שנעשתה בשבת, כי זה ענין בפ"ע ולא על זה באתי. טרם אכתוב כללי אמירה לנכרי, אקדים את טעם האיסור שאסרו חכמינו לומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת.

א. איתא במכילתא פרשת בא. (הביאה הב"י סוף סימן רמד ד"ה כתב סמ"ג) כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך. אתה אומר כן או אינו לא תעשה אתה ולא חברך, ויעשה גוי מלאכתך. ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה, הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך דברי רבי יאשיה.

רש"י (מסכת ע"ז דף טו. ד"ה כיון) כתב, ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך, זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור. מובן מדבריו דכל אמירה לנכרי אסורה משום דיבורו של ישראל.

מדברי רש"י (ע"ז דף כב. ד"ה אסור. ובמסכת שבת דף קנג. ד"ה מאי) משמע, דהאיסור הוא משום שהנכרי שלוחו של ישראל הוא. וכתב בשו"ע הרב ריש סימן רמג. ואע"פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה, אלא בישראל הנעשה שליח לישראל, שנאמר בתרומה כן תרימו גם אתם תרומת ה', ודרשו חכמים, גם, לרבות שלוחכם, מכאן ששלוחו של אדם כמותו, ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה. (ואם כן כיצד אנו אומרים שאיסור אמירה לנכרי, מפני שהוא שליח של ישראל) מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא.

הרמב"ם (ריש פ"ו מהלכות שבת) כתב דאיסור אמירה לנכרי אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן. מכל האמור לעיל נראה לכאורה דיש ארבע שיטות, מהו הטעם דאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה. לדעת המכילתא משמע דזה איסור דאורייתא. אבל כבר כתב הרמב"ן (שמות פי"ב פט"ז) דמה שאמרו במכילתא, זה אסמכתא בעלמא, שהרי איסור אמירה לנכרי שבות הוא. וכ"כ הסמ"ג. אמנם ג' הטעמים האחרים, משום שליחות או משום ודבר דבר, או שלא תהא שבת קלה בעיניהן, נראה לכאורה דטעמים חלוקים הם, ופליגי אהדדי.

ב. איברא אין לומר כן, שהרי רש"י כתב שני הטעמים, הן משום שליחות והן משום ודבר דבר, משמע דאין סתירה ופלוגתא בין הני תרי טעמי. ועוד בשו"ע הרב (ריש סימן רמג) אחר שהביא את טעם של שליחות ואת דברי המכילתא, סיים, ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא מדבריהם, כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבואו לעשות בעצמם. וכן ביו"ט. ואפילו בחולו של מועד. וכן בשאר כל איסורין שבתורה. משמע כדלעיל דאין סתירה בין הטעמים. ויתרה מזו, אחר שכתב שהעיקר הוא מפני שלא תהא שבת קלה בעיניהן השאיר את הטעם משום שליחות, משמע דהם משלימים זה את זה. ועוד בסימן שז ס"ז כתב בשו"ע הרב, דאיסור האמירה לנכרי הוא משום ודבר דבר.

ג. ועל כן צריך לומר דלא זו בלבד דאין סתירה בין הטעמים אלא משלימים זה את זה. דאי נימא דכל איסור אמירה לנכרי הוא משום ודבר דבר בלבד. יקשה מדוע אסור לרמוז לנכרי (רמ"א סימן שז), הרי קיי"ל (סימן שז ס"ז) דמותר לומר לפועל הנראה שתעמוד עמו לערב, אע"פ שמבין שצריך אותו למלאכה, הרי דאין איסור ודבר דבר כאשר אינו אומר בפירוש. ועוד קשה, הרי קיי"ל (סימן שו ס"ו) חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה וכו', וא"כ היה לנו להתיר אמירה לנכרי בכל דבר מצוה, ובשו"ע (סימן שז ס"ה) פסק, בדבר שאסור לעשותו משום שבות, מותר לומר לנכרי לעשותו במקום מצוה או צורך גדול, אבל איסור דאורייתא אסור לומר לנכרי לעשותו אפילו לצורך מצוה. ועוד בריש סימן רעו פסק השו"ע נכרי שהדליק נר לצורך ישראל אסור לכל ישראל אפילו למי שלא הודלק בשבילו, ואי נימא דהאיסור משום ודבר דבר בלבד, מדוע אסור ליהנות ממלאכת הנכרי, הרי לא עבר הישראל על איסור ודבר דבר.

ואי נמי נימא מטעם שליחות, ולא יקשה קושיות דלעיל. אך יקשה מדוע פסק המ"א (סימן רנג סקי"ח) דמותר לומר לנכרי ליטול הקדירה מע"ג הגחלים אע"פ שעי"ז יכבה או יבעיר הגחלים דהוי פסיק רישיה. ואי הנכרי שליח הישראל היאך מותר לומר לנכרי לעשותו, והרי כמו שהישראל אסור לעשותו, כך שלוחו של אדם כמותו, ואסור לעשות על ידי שליח. ועוד קשה לטעם שליחות, מדוע בדבר שהישראל יכול לעשותו בהיתר, (כמש"כ המ"א סימן רעו סקי"א בשם ר"ת) מותר לומר לנכרי לעשותו, והרי הוא שליח הישראל ושלוחו של אדם כמותו, נמצא דהישראל הוא עושה האיסור. אולם לטעם שלא תהא שבת קלה בעיניהם ניחא, דבכל מקום שאינו אומר לנכרי לעשות האיסור אלא אומר לו ליטול הקדרה, ועי"ז מכבה או מבעיר, כיון שאין בכוונתו לכיבוי והבערה, אין זלזול בשבת. וכך בדברים שהישראל יכול לעשותו בהיתר, אין כאן זלזול וקולא בשבת. שהרי אין הוא עושה דבר האסור, שהרי דבר זה ניתן לעשותו בהיתר, וכל הזלזול וההקלה שיש לחוש לה בשבת, זהו כאשר אדם מוצא לעצמו דרך לעשות דברים האסורים בשבת (ללא צורך השבת אלא להנאת עצמו) על ידי שאומר לנכרי לעשותם, זהו זלזול והקלה בשבת. ולכן   גם לרמוז לנכרי אסור. ולכן נר שהדליק הנכרי מעצמו לצורך ישראל אסור לישראל ליהנות ממנו, שמזה יבוא לומר לנכרי לעשות בפירוש, ועי"ז תהא השבת קלה בעיני העם. וכמו שכתב בשו"ע הרב ריש סימן רעו, שמא יאמר לו (הישראל לנכרי) לעשותה בשבת בשביל הנאתו, אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה, כשעיקר עשייתה (של המלאכה) בשביל הנאתו (של היהודי). וזהו כטעם הרמב"ם שלא תהא שבת קלה בעיני העם. אמנם לטעם שלא תהא שבת קלה בעיני העם, יקשה נמי מדוע נכרי שהדליק לישראל זה, אסור לכל היהודים, ומה זלזול וקולא איכא הכא, הרי היהודי השני לא ידע מכל הדבר הזה מאומה. ויש לומר דלזה כתב בשו"ע הרב (גם טעם דשליחות, אע"פ שכתב שהטעם העיקרי הוא שלא תהא שבת קלה בעיני העם) דבאמירה לנכרי יש לחוש לחומרא לאיסור שליחות, ומעשה הנכרי מתייחס ליהודי, ונחשב כאילו היהודי עשה את המלאכה. ומעתה אתי שפיר מדוע אסור לכל ישראל, שהרי זה כאילו היהודי עשה בעצמו המלאכה בשבת, וכיון שהיהודי עשה המלאכה, קיי"ל (ריש סימן שיח) דהמבשל אפילו בשוגג אסור התבשיל בשבת, גם למי שלא נתבשל בשבילו. ואע"ג דאיסור אמירה לנכרי איסור דרבנן הוא, והיכי מחמרינן מכל צד ופנה. כבר כתב בשו"ת הצ"צ מליובאויטש (או"ח סימן לא ס"ב) דמהגמ' (סוכה דף טז:) מוכח דאיסורי שבת דרבנן חמיר משאר מצות עשה דאורייתא. ביאור דבריו דאיתא התם, עד כאן לא קאמר רבי יוסי (דמחיצות הם מלמטה למעלה עשרה וכן מלמעלה למטה עשרה) אלא בסוכה דמצות עשה, אבל שבת דאיסור סקילה לא. ופירש רש"י אבל שבת דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא, מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית ביה ע"כ. ועוד הוסיף בשו"ת צ"צ הנ"ל וביותר בדבר שהוא בפרהסיא חמור טפי. ועיין עוד ברמב"ם ריש פכ"א מהלכות שבת ובמ"מ שם. ועיין עוד בספר ערוך השלחן ריש סימן רמג.

כללים בענין אמירה לנכרי בשבת:

א. אמירה לנכרי באיסור דאורייתא.

1. שו"ע סימן שכח סי"ז, חולה שנפל מחמת חוליו ואין בו סכנה אומרים לגוי לעשות לו רפואה. והוסיף הרמ"א שם, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך, כנפל למשכב דמי.

2. שו"ע סימן רעו ס"ה, בארצות הקרות מותר לומר לגוי לעשות מדורה בשביל הקטנים, ומותרין הגדולים להתחמם בו. ואפילו בשביל הגדולים מותר, אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור, ולא כאותם שנוהגים היתר, אע"פ שאין הקור גדול ביום ההוא. וסיים בב"י מ"מ אין למחות בהם דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. מזה למדו האחרונים להקל ביום שהחום גדול ויש צער לקטנים, לומר לגוי להפעיל את המזגן, לגבי גדולים צ"ע אם יש להקל, ויש מקילין גם לגדולים ביום שהחום גדול ביותר. מהו גדר קטנים שחשובים כחולה שאין בו סכנה, יש מחלוקת בין האחרונים יש אומרים עד שנתיים. וי"א עד שלש. וי"א עד תשע. והכל לפי הענין. ובמקום שיש לחשוש שיפחדו הקטנים כגון שכל החשמל בבית התכבה, יש להקל אפילו לבני שבע במקום שיש להם פחד, לומר לגוי להדליק את החשמל בבית.

3. הרמ"א סימן רעו ס"ב, יש אומרים דמותר לומר לגוי הדלק לי נר לסעודת שבת, דסבירא ליה דמותר אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה, על פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לגוי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בדבר. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו.

4. כתב האשל אברהם בוטשאטש סימן שז ס"ה. שמעתי בשם חכמי ק"ק בראד יצ"ו, מותר לתקן עירוב בשבת קודש על ידי גוי, וכן נוהגים בכמה קהילות קודש. ויש לדון בזה שאם התיקון רק מלאכת שבות ודאי שנכון, שהרי דשבות לכולי עלמא מותר במקום צורך קצת, וטלטול כל בני הקהלת קודש הוא צורך גדול. אך אם הוא מלאכה דאורייתא צע"ג להתיר, כי חז"ל העמידו דבריהם לדחות מצות שופר ולולב וכדומה, שמן התורה הקדושה כדי שלא לבוא לידי שבות וכו'. רק נראה שאין מצוי כלל להצטרך לומר לנכרי שיעשה מלאכה דאורייתא לתקון העירוב כי אפשר לעשות הכל על ידי עניבה, ואם הוא קשר של קיימא או נועץ בארץ או לכותל, אין לנו עסק בזה כיון שכבר אפשר שיהיה זה נעשה על ידי עניבה בעלמא.

5. כתב המשנה ברורה סימן רעו סקכ"ה מותר לגוי לתקן את העירוב בשבת שנתקלקל בשבת, כדי שלא יבואו לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה  דרבים (ח"א בשם המ"מ) וכעין זה דעת הפמ"ג.

6. כתב השו"ע סימן שה ס"כ, מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים. וכתב המ"א סקי"ב בשם תשובת הרמ"א, והוא הדין שמותר לומר לנכרי להמרות את האווזים פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים, לפי שאין יכולים לאכול. וכן כתב בשו"ע הרב סכ"ט, וכתב הטעם משום דצער בעלי חיים הוא מן התורה.

7. כתב השו"ע סימן שלד סי"ח, כתבו משום גאון שמותר לומר לעכו"ם להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים. וכתב המ"א סקכ"ג שהתירו אמירה לנכרי משום בזיון כתבי הקודש. וכתב הפמ"ג, וגמרות ושאר ספרי קודש הוי בכלל היתר זה.

8. כתב השו"ע סימן רסא ס"א, ומותר לומר לעכו"ם בין השמשות להדליק לצורך שבת, וכן לומר לו לעשות כל מלאכה (גמורה) שהיא לצורך מצוה, או שהוא טרוד ונחפז עליה. והטעם לפי שאמירה לנכרי היא משום שבות, ולא גזרו על שבות בין השמשות, לצורך מצוה.

העולה מכל האמור: מותר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך חולה שאין בו סכנה. הרמ"א מיקל לצורך מצוה במקום שהצורך גדול. בשו"ע הרב (סימן רעו ס"ח) כתב דאין להקל אפילו לצורך גדול, אלא שאין למחות בידם שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין. במקום שהמלאכה יכולה להעשות בהיתר מותר לומר לנכרי לעשותה אע"פ שהנכרי יעשה מלאכה דאורייתא (אשל אברהם). המשנה ברורה מיקל אמירה במלאכה דאורייתא כדי להציל רבים ממכשול. וכן במקום צער בעלי חיים או משום בזיון כתבי הקודש. ובין השמשות מותרת אמירה לנכרי לצורך מצוה או לצורך גדול, אם הוא טרוד ונחפז.

ב. אמירה לנכרי באיסור דרבנן.

1. שו"ע סימן שז ס"ה, דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער. ויש אוסרין (תוס' גיטין דף ח: שלא התירו איסור דרבנן רק במילה מפני שהיא עצמה דוחה שבת).

2. רמ"א סימן שכה ס"י,  וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לגוי להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב, ואע"פ שיש להחמיר בדבר, מ"מ אין למחות ביד המקילין לצורך שבת (או) ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לגוי לצורך, כמו שנתבאר בסימן שז וכ"ש בכהאי גוונא.

3. כתב בשו"ע הרב שם סט"ז, ומ"מ אין להקל אלא בשכר וכיוצא בו מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור שא"א להיות בלעדם אלא בדוחק קצת, אבל דברים שאין צריך כל כך, כגון פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן נקראים דבר מצוה.

4. רמ"א סימן רעו ס"ג, ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא.

5. רמ"א סימן רעט ס"ד, ונוהגין לטלטלו (נר שהיה דולק וכבה) על ידי גוי ואין בזה משום איסור אמירה לגוי הואיל והמנהג כך, הוי כאילו התנה עליו מתחלה ושרי, כנ"ל.

6. כתב המ"א שם סק"ט, ואע"ג דבסימן רעו התיר הרמ"א לטלטל, ולא הוצרך לטעם דהוי כאילו התנה (דהא לא שייך שם האי טעמא) וטעם ההיתר לפי שיש אפשרות ליהודי לטלטל את הנר מן הצד. ולמה כאן הוצרך לטעם דהוי כאילו התנה מערב שבת. ותירץ המ"א דכאן מטלטל הנר שכבה לצורך הנר ובזה לא מועיל טלטול מן הצד, לכך הוצרך הרמ"א לטעם דהוי כאילו התנה.

7. שו"ע הרב סימן רעו ס"י, העיר אע"ג דקיי"ל דטלטול מן הצד מותר אפילו לצורך הדבר המוקצה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, לשם מה הוצרך הרמ"א לטעם, דהוי כאילו התנה מערב שבת. ותירץ, לפי שאותם המתירים טלטול על ידי נכרי, כשיש היתר לישראל לטלטל מן הצד, הם סוברים שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך המוקצה עצמו, אלא כדי להשתמש בגוף המוקצה, או מפני שצריך למקומו, ואין להקל יותר ממה שהם עצמם מקילים.

ג. אמירה לנכרי בפסיק רישיה.

1. שו"ע סימן רנט ס"ז. תנור שמניחים בו את החמין וסותמים פיו בדף, ושורקין (ומחליקין) אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין, ולחזור ולסותמו. ואם יש בו גחלים לוחשות מותר על ידי גוי. כתב המ"א יהודי אסור לסתום דמכבה הגחלים ואע"פ שאינו מתכוין לכך אסור, משום דהוי פסיק רישיה, אבל באמירה לנכרי לא קפדינן כולי האי. וכ"כ בשו"ע הרב ומ"ב.

2. רמ"א סימן רנג ס"א, מותר לומר לגוי להסיר הקדרה המונחת ע"ג הגחלים. ואע"ג דהוי פסיק רישיה שיכבה או יבעיר. ובס"ה כתב שנוהגים שהגוים מוצאים את הקדירות מהתנורים שמטמינים בהם ומושיבים אותם אצל תנור בית חורף או עליו, ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים אבל על ידי ישראל אסור. וכתב המ"א סקמ"א ואע"ג דהוי פסיק רישיה לגבי התבשיל, מ"מ באמירה לגוי לא מקפדינן כולי האי.

3. הט"ז סקי"ח אוסר לומר לגוי להניח את הקדירה על תנור החמום, כיון שכוונת הגוי לחמום התבשיל. שו"ע הרב הביא את דעת הט"ז וכתב המנהג כדעה הראשונה להקל, ומ"מ כל בעל נפש יחמיר על עצמו במקום שאין צורך כל כך. בסימן רנט סתם להקל כדעה הראשונה.

4. רמ"א סימן שלז ס"ב, מותר לומר לנכרי לכבד הבית. ואפילו אם הקרקע אינה מרוצפת, ואע"פ דהוי פסיק רישיה שישוה גומות.

5. דעת הרש"ל דאסור לומר לנכרי לכבד הבית, משום דהוי פסיק רישיה. משמע דס"ל דאסור אמירה לנכרי במקום דהוי פסיק רישיה.

העולה מן האמור: מותר לומר לגוי לפתוח לו את המקרר ולהוציא מאכל משם, אע"פ שהמנורה נדלקת בפתיחת המקרר. וכן מותר לומר לגוי להוציא מים מדוד חשמל אע"פ שבודאי יכנסו מים קרים ויתבשלו שם.

ד. אמירה לנכרי במלאכה שא"צ לגופה.

1. שו"ע סימן שלד סכ"ו, יכול לומר בפני הגוי (כשיש דליקה בביתו ואין שם ספק סכנת נפשות) כל המכבה אינו מפסיד. וכתב המ"א סק"ל אבל אסור לומר לגוי לכבות אפילו למ"ד דהוי דרבנן (דהוי מלאכה שא"צ לגופה) דכיון שאדם בהול על ממונו, חיישינן אי שרית ליה לומר לגוי אתי לכבויי בעצמו. (וכ"כ בשו"ע הרב סכ"ה וכ"כ המ"ב ס"ק סח) הוסיף המ"א ואע"ג דבסימן שלו ס"ט גבי צנור התירו מלאכה דרבנן במקום פסידא, שאני כיבוי דכשצריך לפחמים הוי דאורייתא ואין הכל בקיאין בזה (הר"ן).

2. רמ"א סימן שיא ס"ב, כתב וה"ה שמותרים לומר לגוי לטלטל את המת כמו על ידי ככר ותינוק. וכתב המ"א סקי"ג היינו לומר לגוי להוציאו לכרמלית אבל להוציאו לרשות הרבים דהוי חילול שבת אסור, משום כבוד המת שלא יאמרו שבגללו נתחלל השבת. וכ"כ בשו"ע הרב ס"ו, וכ"כ במ"ב סקי"א, וסיים, באליה רבא מצדד בשם כמה פוסקים דסוברים דיש להקל להוציאו על ידי גוי גם לרשות הרבים. בשער הציון סקי"ח כתב דברשות הרבים שלנו יש להקל.

3. שו"ע סימן תקכו ס"ד, במה דברים אמורים (שמותר לעשות ביום טוב שני מלאכה גמורה על ידי גוי) כשרוצים לקוברו בו ביום, אבל אם אין רוצים לקוברו בו ביום, אין עושים לו שום דבר איסור מלאכה אפילו ע"י גוי. משמע דסבירא ליה דאסור לומר לגוי להוציא המת לרשות הרבים, ואע"ג דכל הוצאת המת הוי מלאכה שא"צ לגופה.

4. מותר לומר לנכרי לכבות את הדליקה כדי שלא ישרפו כתבי קודש, משום שהוי שבות דשבות, דכיבוי מלאכה שא"צ לגופה, לצורך מצוה. מ"א סימן שלד סק"ל. שו"ע הרב סכ"ה. מ"ב ס"ק סח.

5. מכל האמור משמע דמותרת אמירה לנכרי במלאכה שא"צ לגופה, דהוי שבות דשבות, לצורך דבר גדול או לצורך מצוה או במקום שיש שם חולי קצת. ברם לדעת הר"ן (הביאה המ"א סימן שלד סק"ל) דסבירא ליה דמלאכה שא"צ לגופה, חמורה יותר מכל מלאכה דרבנן, לפי שאם היה צריך לגופה הוי מלאכה דאורייתא, ואין הכל בקיאין בזה. משמע מדבריו דאין להתיר כל אמירה לנכרי במלאכה שא"צ לגופה אע"ג דהוי שבות דשבות, דמלאכה שא"צ לגופה, חמור יותר משאר איסורי דרבנן.

6. שו"ע הרב סימן רעה קו"א סק"ב משמע דדעתו להחמיר כדעת הר"ן, דאין להתיר אמירה לנכרי במלאכה שא"צ לגופה, וסיים דכן משמע דעת השו"ע וכ"כ הט"ז.

ה. אמירה לנכרי בדבר האסור משום חומרא.

כתב המ"א סימן שז סק"ב דמותר לומר לגוי לעשות לו מלאכה שאינה  אסורה בשבת אלא משום חומרא. וכ"פ בשו"ע הרב והמ"ב שם. לפי זה במקום שנפסק להלכה שמותר והאדם מחמיר ע"ע וחושש לדעת המחמירים, מותר לו לומר לנכרי לעשות לו דבר זה.

ו. אמירה לנכרי בדברים האסורים משום עובדין דחול.

כתב הט"ז סוף סימן שיג מותר לנכרי לזרות תבן בחצר ולפזרו ואפילו שיעשה הגוי בידו, אם יש לישראל צורך הרבה. כמו דקיי"ל בכל מידי שהוא משום שבות מותר לומר לנכרי, והביאו המ"ב שם. ונראה דגם שאר הפוסקים יסכימו עמו, דלא גרע מאיסורי דרבנן, דמותר לומר לנכרי במקום צורך גדול.

ז. אמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות מלאכה דאורייתא.

1. כתב המ"ב סימן ש"ז סקכ"ד לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה דאורייתא. בעל עבודת הגרשוני פוסק דאסור. והחות יאיר סימן נג מצדד להתיר, וכ"ש בדבר שהוא משום שבות. ובספר כף החיים סקט"ו כתב דבמקום שיש עוד איזה צדדין להקל, יש לסמוך על המקילין.

2. בפסקי תשובות סימן שז אות ו, הביא שתי דעות, י"א דמה שאסר עבודת הגרשוני דוקא אם הנכרי השני יודע שהמלאכה נעשית עבור היהודי (משנה שכיר בשם המהרש"ג בחת"ס חו"מ סימן קפה). וי"א דאם הנכרי השני יודע שהמלאכה לצורך היהודי, אף החות יאיר יאסור (שם, וכתב, דכן הוא בפמ"ג, משב"ז ס"ס רעו).

3. וכתב המשנה ברורה, ומ"מ אין לישראל ליהנות מאותה מלאכה בשבת, אלא לאחר השבת. או במקום שאין גוף הישראל נהנה מהמלאכה, כגון שכבר יש נר דולק והגוי הוסיף נרות וכדומה, דאל"כ אפילו הדליק הנכרי את הנר מעצמו, בלי שאמר לו היהודי, אסור ליהודי ליהנות מן הנר.

ח. אמירה לנכרי במקום שיש מחלוקת.

1. כתב השו"ע סימן שיד ס"ז אסור להסיר את הצירים שאחורי התיבות (משום דהוי סתירה בכלים) ויש מתירין (דאין סתירה בכלים אפילו בכלים גמורים) ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר על ידי עכו"ם. משמע דס"ל דבמקם שיש פלוגתא מותרת אמירה לנכרי.

2. וכן משמע מדברי המ"א (שם סקי"ד) וכ"פ בשו"ע הרב (שם סי"ז). וכ"כ המ"א סימן רנג סקל"ז ושו"ע הרב שם סכ"ה.  

3. הרש"ל חולק וס"ל דדוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה מותר, הביאו המ"א סקי"א. וכ"כ המ"ב (שם סקל"ז).

4. בספר כלכלת שבת הוכיח דמותרת אמירה לנכרי במקום שיש פלוגתא, ממה שכתב הרמ"א סימן שלז ס"ב דמותר לומר לנכרי לכבד הבית, ואע"ג דיש פוסקים דס"ל דאסור לכבד הבית. מזה הוכיח דבמקום פלוגתא מותר אמירה לנכרי. וצ"ע דבריו, שהרי מה שמותר הכא אמירה לנכרי משום דהוי פסיק רישיה, וכבר הוכח לעיל (בענין אמירה לנכרי במקום פסיק רישיה) דגם הרמ"א ס"ל דשרי אמירה לנכרי, אם כן הכא שאני ואין הוכחה לדבריו. וכ"כ בשו"ע הרב ס"ב והמ"ב סק"י.

ט. אמירה לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא בשינוי.

יש מחלוקת בין האחרונים מה יותר קל, אמירה לנכרי, או שיעשה ישראל מלאכה בשינוי כגון  לחולה שאין בו סכנה, ואפשר על ידי ישראל בשינוי או אמירה לנכרי. לדעת התהלה לדוד סימן ש"ז סק"ה וסימן שכ"ח סקנ"ז, עשיית מלאכה על ידי ישראל בשינוי קיל מאמירה לנכרי. לדעת הקצות השולחן סימן קלד ס"ד, והאריך להוכיח דבריו בבדי השלחן שם סק"ו, דאמירה לנכרי קיל מעשיית ישראל על ידי שינוי. וכתב הגרש"ז אוירבך, ופשיטא דאמירה לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא בשינוי, הוי שבות דשבות (הביאו בספר שמירת שבת כהלכתה סימן ל הערה מו) וסיים שם, ואפילו אם יעשה הנכרי המלאכה כדרכה ולא בשינוי לית לן בה, על פי דברי האשל אברהם בוטשאשט סימן שז ס"ה דאם אפשר לעשות המלאכה בהיתר, לא איכפת לן אם יעשה הנכרי המלאכה באיסור (הובא לעיל בענין אמירה לנכרי במלאכות דאורייתא)

י. אמירה לשתי נכרים שיעשו יחדו מלאכה דאורייתא.

בספר שמירת שבת כהלכתה (בהערה שם) כתב בשם אורחות חיים סימן ש"ז סוס"ק ג דלא מהני במלאכה דאורייתא לעשות על ידי שני נכרים, אע"ג דקיי"ל שנים שעשו מלאכה דאורייתא כשזה יכול וזה יכול פטורים. וכן כתב בספר שו"ת באר יצחק (הביאו בפסקי תשובות סימן שז אות ה.)