א. נאמר בתורה[1] אודות כלי מדין: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר". מכאן דרשו בגמרא עבודה זרה[2], שכלי גוים הבאים לרשות ישראל צריכים טבילה לטהרתם.
ובהמשך דנה הגמרא[3] בסוג הכלים הצריכים טבילה, וז"ל: "רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא[4] (אדמה וצפיעי בקר מעורבין) מעכו"ם, סבר להטבילה, אמר לי' ההוא מרבנן . . כלי מתכות אמורים בפרשה. אמר רב אשי, הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו (הואיל וכי מתבר חזו לתקנינהו על ידי התכה, ככלי מתכות דמו ובעו טבילה)". כלומר, למרות שהחיוב להטביל כלים נאמר בתורה דוקא גבי כלי מתכות[5], מכל מקום מאחר וכלי זכוכית דומים לכלי מתכות גם הם צריכים טבילה מדרבנן[6].
וכך נפסק להלכה בשו"ע[7]: "הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכות או של זכוכית . . צריך להטבילם במקוה". וכתב על זה הט"ז[8]: "וכל הנזכר בקרא הוא נקרא מתכות, וזכוכית גם כן יש לו דין מתכות כיון שאם נשבר יש לו תקנה בהיתוך".
ב. והנה נחלקו האחרונים בנוגע לטבילת כלי פלסטיק, האם נאמר שמאחר ואפשר להתיכם ולהעמידם מחדש הם נחשבים ככלי זכוכית וחייבים בטבילה, או נאמר שמאחר וחז"ל חייבו בטבילה רק כלי זכוכית אין באפשרותנו להוסיף ולגזור מעצמנו מה שהם לא גזרו.
דבשו"ת אהל אברהם[9], נשאל בענין כלים העשויים מעצמות, שהיות שנתגלה שאפשר להתיך אותם אם כן הם דומים לכלי זכוכית, ושמא גם עליהם יש לגזור שיהיו חייבים בטבילה. והשיב וז"ל: "הנה אולי לא היתה נמצא כזה בדורות שלפנינו והאומנים חדשים מקרוב באו להמציא בזה, וגם לי הצעיר והקטן לא נודע לי כזה – שכלי עצם יש להם תקנה. ולענין הלכה לכאורה אין כאן מקום ספק, כיון דקאמרי הש"ס [ע"ז דף ע"ה ע"ב] דכלי זכוכית צריכים טבילה מטעם זה דמשום שיש להם תקנה ככלי מתכת דמי, אם כן מאי שנא בשאר כלים כאלה". כלומר, מאחר וחיוב טבילת כלי זכוכית הוא בבחינת הלכתא בטעמא, אם כן כל כלי שיימצא שהוא דומה לזכוכית בתכונה זו שחייבה אותם בטבילה יתחייב גם הוא בטבילה.
ומדברים אלו נלמד, שלדעתו גם כלי פלסטיק חייבים בטבילה, שהרי ניתן להתיכם ככלי מתכות.
ג. אך לאידך, בשו"ת חלקת יעקב[10] כתב בענין כלי פלסטיק: "נראה לפי עניות דעתי דאין לטובלן . . ואף כפי הנאמר לי מפי מומחין בזה דאף בכלים הללו אפשר לתקנן על ידי התכה לחוד כמו כל מתכות, גם כן אין לנו מעצמנו לחייבם בטבילה ויבא לידי ברכה לבטלה. ויש לדמות להא דמגן אברהם ומחצית השקל סוף סי' ש"א ס"ק נ"ח, דכיון דבימיהן לא היתה הגזרה, משום הכי אף האידנא דשייך לגזור לא נגזור מעצמינו, והביא כן מבית יוסף או"ח סי' י"ג ע"ש. והכי נמי, כיון דבימיהן לא הי' מיני כלים הללו ולא נתחייבו בטבילה, אין בידינו לחייבן בטבילה, ואף שיש לדחוק ולדחות ראי' זו, מכל מקום לפי עניות דעתי אין לטבלן אף בלא ברכה. אכן מי שירצה להחמיר לטבלן אין מזניחין אותו". וכדבריו כתב גם בשו"ת מלמד להועיל[11].
ד. וביאור הדברים, במשנה[12] שנינו: "עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת" בשבת. וכתב על זה הרשב"א[13]: "וקשיא לי, למה לא אסרו להסתפג דילמא סחיט . . ויש לומר דלא אסרו ברוחץ, דאם כן אתה אוסר עליו אפילו רחיצה, שאין דרך לרחוץ בלא מסתפג, ואין הדבר עומד" ("שהי' דרכן הרבה ברחיצה"[14]). וכתב המגן אברהם[15]: "ולכאורה משמע דבזמן הזה דאפשר בלא רחיצה אסור להסתפג. ומיהו יש לומר כיון דלא גזרו חכמים שרי, וכמו שכתוב סוף סי' י"ג בבית יוסף".
כלומר, המגן אברהם מעלה סברא, שמאחר ובזמננו ניתן לשהות בלא רחיצה בשבת, ראוי לגזור שלא להסתפג מחשש שמא יסחוט, שהרי כעת יכול הציבור לעמוד בגזרה זו.
ודוחה המגן אברהם סברא זו, משום שאין לנו לחדש גזרות מעצמנו, וכמו שכתב הבית יוסף בסי' י"ג[16] גבי מי שנפסלה טליתו בעת שהלך בכרמלית בשבת (שכעת נחשבים חוטי הציצית משאוי), שאין צריך לפושטה ברחוב משום שגנאי הוא לו וקיימא לן שכבוד הבריות דוחה איסור של דבריהם (טלטול בכרמלית). ומוסיף[17] הבית יוסף, שגם בזמננו שאין דרך להשתמש בטלית כמלבוש ושוב אין גנאי לפושטה ברחוב, מכל מקום אין צריך לפושטה, "דמשום דבטליתות דידהו הי' זלזול בפשיטתן ולא גזרו רבנן בכרמלית לגבי טלית, בשום טלית לא גזרו, דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית".
כלומר, למרות שהדין שמותר להישאר בטלית פסולה בכרמלית הוא הלכתא בטעמא – משום כבוד הבריות, ובזמננו לא שייך טעם זה, מכל מקום אין לנו להוסיף ולגזור במה שחז"ל לא גזרו.
ומדין זה לומד המגן אברהם לענין גזרת סחיטה, שלמרות שכיום הציבור יכול להימנע מרחיצה והסתפגות בשבת, מכל מקום מכיון שחכמים לא גזרו בזה אין אנו יכולים לגזור[18].
ומזה למד בשו"ת חלקת יעקב לענין כלי פלסטיק, שלמרות שמצד תכונתם הם דומים למתכות בכך שניתן להתיכם, מכל מקום מאחר שלא היו בזמן חז"ל ולא גזרו עליהם טבילה, אין לנו לחדש ולהוסיף על גזרות חז"ל.
ה. והנה בשו"ת מנחת יצחק[19], כתב וז"ל: "בנוגע לכלי פלאסטיק אם צריך טבילה, כבר נשאלתי איזה פעמים בזה, והשבתי דיטבילם בלא ברכה. צריכים טבילה, מטעם המבואר בדרכי תשובה (שם ס"ק י"ד) בשם תשובת אוהל אברהם לענין כלי עצם שיש להם תקנה אם נשברו. ובלא ברכה, משום הטענה שטען בספר מלמד להועיל (יו"ד סי' מ"ט), דיש לדון כיון דכלי זכוכית גזרת חכמים, אולי לא גזרו רק על כלי זכוכית ולא על שאר כלים דאפשר להתיכם". כלומר, המנחת יצחק חושש לשתי הדעות הנ"ל, ועל כן הוא פוסק שיש להטביל כלי פלסטיק אך בלא ברכה.
ו. אכן כד דייקת שפיר, נראה לומר שיש הבדל מהותי בין גזרת סחיטה וגזרת טלטול בכרמלית, לבין דין טבילת כלי זכוכית, ואשר על כן למרות שבאופן כללי אין לנו להוסיף על גזרות חז"ל, מכל מקום בדין טבילת כלי פלסטיק אין זה נקרא הוספה על הגזרה אלא חלק מהגזרה הראשונה, כדלקמן.
ז. ויובן בהקדים, שאכן מצינו ענין שגדולי המורים החמירו וגזרו בו יותר ממה שחז"ל חששו, למרות הכלל הידוע שאין לנו להוסיף גזרות מעצמנו.
דהנה כתב המחבר בהלכות סוכה[20] וז"ל: "אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה . . ואם אין ברחבן ארבעה כשרים". וטעם האיסור לסכך בנסרים שרחבן ד' טפחים מבואר בט"ז[21]: "שדומין לתקרת הבית וחיישינן שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנה, וההוא ודאי פסול, דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה". אבל נסרים שרחבן פחות מד' טפחים אינם דומים לתקרת הבית, ועל כן מותר לסכך בהם.
אכן מצינו שדעת כמה מהפוסקים לאסור לסכך אפילו בנסרים פחות מג' טפחים. דהנה כתב הרמב"ם בהלכות סוכה[22] וז"ל: "דרך הסכוך להיות קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים. היתה מעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה".
וכתב על זה ההגהות מיימוניות[23] וז"ל: "וכתב רא"מ, מדקתני כמין בית שמע מינה ולא כבית ממש. למדנו שיכול לסככה בעובי כרצונו אך שתראה סוכה. אבל בנסרים, אפילו פחות מג' דהוו להו כקנים בעלמא, אחרי שכל הבתים סכוכין בענין זה ואינה נראית סוכה, פסולה, דלא הויא כמין בית אלא בית ממש".
ועל פי זה כתב המגן אברהם[24]: "הואיל ובזמן הזה מסככין בתיהן בנסרים שאין בהן ד', איכא גזירת תקרה" גם בנסרים אלו. וכך פסק אדה"ז בשולחנו[25]: "ועכשיו בזמן הזה שמסככין הבתים בנסרים שאין בהן שלשה טפחים, יש לפסול סוכה המסוככת אפילו בנסרים שאין ברחבן שלשה טפחים, משום גזרה שמא ישב תחת תקרת ביתו העשוי' מנסרים כאלו".
ח. הרי לנו דוגמא של גזרת חז"ל, שלא נמנעו מלהוסיף עלי' בדורות מאוחרים יותר בהתאם לתנאי הזמן. דבזמנם שהיו מקרים הבתים רק בנסרים בני ד' טפחים, לא פסלו לסוכה אלא נסרים אלו. אך בזמננו שהחלו לקרות גם בנסרים צרים, נאסרו כל הנסרים לסיכוך מכוח אותה גזרה.
ודרוש ביאור, מדוע כאן אין אומרים שאין להוסיף על גזרות חז"ל, כפי שאמרו גבי טלטול בכרמלית וגבי סחיטה?
ט. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדים דברי הרמב"ם[26] בענין שינוי והוספה בגזרות ותקנות חכמים: "בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהי' גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין . . אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו, אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים מהם".
ודוגמא לזה מצינו בדין איסור עשיית מלאכה בערבי פסחים, וכמובא בשו"ע אדה"ז[27]: "בזמן שבית המקדש הי' קיים אסרו חכמים לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום ולמעלה, לפי שמחצות ואילך הוא זמן הקרבת הפסח . . ואף לאחר שחרב בית המקדש ובטל קרבן פסח אף על פי כן לא נתבטל איסור עשיית מלאכה, כיון שנאסר במנין חכמים על כל ישראל, וכל דבר שנאסר במנין חכמים על כל ישראל אף שאחר כך נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו אף על פי כן לא נתבטל האיסור, עד שנתוועדו במנין כמנין הראשון להתירו בפירוש".
וכן הוא גם לקולא – כנ"ל בענין גזרת סחיטה בשבת. ובלשון אדה"ז[28]: "אף עכשיו בזמן הזה שאפשר לעמוד בלא רחיצה בשבת ואם כן אפשר למונעו מלהסתפג, אף על פי כן אין איסור בדבר מאחר שלא נאסר מעולם במנין חכמים".
ונמצא, שהמניעה מלהוסיף ולגרוע בתקנות חז"ל היא משום שבכדי לתקן דבר חדש צריך לעמוד למנין חכמים ואין ביכלתנו לעשות כן.
י. ועל פי זה נראה לומר, שהאיסור להוסיף ולגרוע בתקנות חז"ל שייך דוקא כשבאים להתיר דבר שהם אסרו במפורש או לאסור דבר שהם התירו במפורש (וכמו בדוגמאות הנ"ל – להתיר עשיית מלאכה בערבי פסחים שהם אסרוה, או לאסור הסתפגות בשבת שהם התירוה). אך כאשר אין באים לשנות מאומה בגוף הגזרה, אלא שמצד תנאי המקום והזמן מוצאים חכמי הדורות המאוחרים יותר שראוי להכליל דברים נוספים בגזרה זו, אין בכך משום ביטול תקנת חז"ל, מאחר שהגזרה עצמה אינה משתנית כלל אלא רק מתפשטת לעוד פרטים.
יא. ובזה יובן בטוב מדוע בדיני סוכה הוסיפו הפוסקים על הגזרה הראשונה ואסרו לסכך גם בנסרים צרים – ואין בכך משום הוספה על גזרת חז"ל:
משום שבזמן חז"ל היתה הרגילות לקרות הבתים בנסרים של ד' טפחים, וחששו חכמים שאם נתיר לסכך הסוכה בנסרים אלו יורה אדם היתר לעצמו לשבת בביתו, מתוך מחשבה שאין הבדל בין הבית לסוכה.
ובאו פוסקי הדורות המאוחרים יותר, ו'הרחיבו' את החשש הזה בהתאם למצב החדש שנוצר; אם עד כה הי' המנהג לקרות הבתים בנסרים בני ד' טפחים, כיום שהבתים מקורים בנסרים צרים מג' טפחים קיים החשש גם בנסרים אלו, ועל כן 'תרגמו' הפוסקים את גזרת חז"ל למציאות החדשה, ואסרו לסכך גם בנסרים צרים.
ואין בכך משום ביטול גזרת חכמים, מאחר שאותו חשש שבגללו גזרו את 'גזרת תקרה' קיים גם היום, רק השינוי הוא במידת הנסרים, שכיום מקרים הבתים בנסרים צרים.
יב. ובזה שונה גזרה זו[29] משאר הגזרות הנ"ל (פשיטת הטלית, הסתפגות, ומלאכה בערב פסח), דבגזרות ההם דנים לאסור דבר שחז"ל התירו במפורש או להתיר מה שהם אסרו במפורש, וזה אכן נחשב 'ביטול' תקנת חכמים. מה שאין כן כאן 'גזרת תקרה' הראשונה במקומה עומדת, והיא רק 'מתרחבת' מעט יותר.
[והנפקא מינה תוכל להיות במקרה הפוך: אילו יצוייר שבדורות מאוחרים יותר יתחילו בני אדם לקרות הבתים רק בנסרים בני ה' טפחים, הנה אז אם יבואו חכמי הדור לשנות הגזרה מד' טפחים לה' טפחים ויתירו לסכך בנסרים של ד' טפחים, זה אכן ייחשב 'ביטול' גזרת חז"ל, שהרי הם באים להתיר דבר שחכמים נמנו וגמרו לאוסרו[30].
אבל בנידון דידן שהגזרה עצמה במקומה עומדת, ואנו רק מרחיבים אותה בבחינת 'לא זו אף זו', אין זה נחשב 'ביטול' תקנת וגזרת חכמים].
יג. תבנא לדינא לענין טבילת כלי פלסטיק, שכאמור ישנם הסוברים שמאחר שבגמרא הוזכרו רק כלי מתכות וזכוכית לענין חיוב טבילה, אין בידינו להוסיף על גזרת חז"ל ולדון אף את כלי הפלסטיק ככלי מתכות רק בשל היותם ניתכים כמותם.
אך על פי מה שנתבאר בגדר תקנות חז"ל, יכולים אנו לומר, שאין מניעה להוסיף ולחייב בטבילה אף את כלי הפלסטיק, מאחר שבהוספה זו איננו פוגעים כלל בתקנת חז"ל אלא רק 'מרחיבים' אותה בהתאם למציאות העכשוית.
כלומר, זה שחז"ל גזרו רק על כלי זכוכית, הוא משום שבזמנם היתה זכוכית החומר היחיד (מלבד מתכת) הניתן להתכה[31], אך בזמננו שהחלו להשתמש בכלי פלסטיק הניתנים אף הם להתכה, נמצא שגם בהם שייך טעם הגזרה דכלי זכוכית – "הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו", ועל כן יש לחייב אף אותם בטבילה.
ועל דרך שראינו לעיל בדיני סכך, שלמרות שחז"ל גזרו רק על נסרים בני ד' טפחים ונסרים צרים יותר היו כשרים לסיכוך, מכל מקום פסלו פוסקי הדורות המאוחרים יותר גם את הנסרים הצרים, מפני מנהג העולם שנשתנה.
יד. ולסיכום נמצא, שלמרות שחכמים הביעו דעתם רק בנוגע לכלי זכוכית שחייבים טבילה ככלי מתכות, מכל מקום יש לנו לצרף אליהם גם את כלי הפלסטיק ודומיהם[32].
טו. והנה בשו"ת ציץ אליעזר[33] כתב שכלי פלסטיק פטורים מטבילה, משום שהפלסטיק אינו מיוצר מאדמה אלא מנפט שהוא חומר נוזלי, ועל כן אין לדמותו למתכות וזכוכית המיוצרים מאדמה, עכת"ד.
טז. אך קצת צריך עיון בסברא זו, דמדברי "ספר האשכול" משמע שחיוב טבילת כלים אינו תלוי כלל בחומר הכלי, (שנאמר שצריך שיהיה עשוי מאותו החומר של כלי מתכות), אלא בתכונתו בלבד – האם הוא ניתן להתכה או לא. ובלשונו[34]: "ומנא דפחרא וכלי חרס ואדמה וכלי עץ ועצם ואבנים לא בעו טבילה, דלא דמי למתכות, שאינו יכול להתיכן".
דמזה שבין הכלים הפטורים מטבילה הוא מונה גם "כלי עץ ועצם" שאינם עשויים מאדמה, ומסיק שהטעם שפטורים הוא מפני שאינם ניתכים ככלי מתכות, משמע ברור, שאילו היו ניתכים ככלי מתכות היו חייבים בטבילה כמותם, למרות שאינם עשויים מאדמה. ואם כן ברור שלא נוכל לפטור את כלי הפלסטיק מטבילה רק משום שהם אינם עשויים מחומר האדמה, וכמפורש בספר האשכול.
יז. והנה יש שכתבו[35], שדין טבילת כלים הנלקחים מגוי תלוי בדין טומאתם. ואלו דבריהם:
"בענין טבילת כלים, פשוט בעיני שמה דאין בו טומאה אין בו גם הדין של טבילת כלים הנקחים מאינו יהודי. וכלי זכוכית גזרו עליו טומאה משום שתחילת ברייתו מן החול, כמבואר בשבת ט"ו ט"ז דדומה לכלי חרס. אבל הכלים החדשים שברייתן מן הנפט והדומה לזה, אין שייך בו טומאה, וממילא אין שייך גם טבילה. על כל פנים, דברים שלא נזכרו בגמרא, פשוט הוא דכמו שאין שייך בהם טומאה כך אין שייך בהם טבילה בקונה מאינו יהודי".
ומדבריו יוצא, שכלי פלסטיק פטורים מטבילה, מאחר שמיוצרים מנפט ואינם מקבלים טומאה (לדעתו).
יח. וכבר הקדימו בשו"ת שב יעקב[36], שדן האם צריכים להטביל קדרות שנקנו מגוי ועומדים לקובען בתנור. ומסיק (בביאורו הא'), שמאחר שנעשו מתחילה על מנת להשתמש בהן במחובר לתנור, הרי הן כמחוברות לקרקע ואינן מקבלות טומאה אף קודם קביעתן במקומן. ואשר על כן אין לחייבן בטבילה, כי דין טבילת כלי גוים הוא מטעם טומאת עכו"ם, ואם כן כלי זה, שעומד להיות מחובר לקרקע ואינו מקבל טומאה, במילא אינו חייב בטבילה. עכת"ד.
הרי מפורש בדבריו, שדין טבילת כלי גויים תלוי בדין טומאה וטהרה.
ולפי זה יש לכאורה צד נוסף לפטור כלי פלסטיק מטבילה, מאחר שאינם מקבלים טומאה.
יט. אכן, בחידושי החתם סופר[37] השיג על השב יעקב, וז"ל: "ואני תמה, והיכן ראה דהך טבילה אתי מטומאה . . והכא הך טבילה גזרת הכתוב היא, ומלתא אחריתי היא" (מדיני טומאה)[38]. ומסיק החתם סופר: "על כן נראה לעניות דעתי, שאין להקל כלל בטבילת הנהי קדירות", למרות שעומדות להיות מחוברות לקרקע[39].
כ. גם בשו"ת גידולי טהרה[40] דחה את השב יעקב, וז"ל: "דאין לזה שורש בש"ס לדמות טבילה לטומאה, ואדרבה, כיסוי של כלי קיימא לן ביורה דעה[41] דצריך טבילה, ואילו לענין טומאה משנה שלימה שנינו[42] דכל הכיסוין טהורין".
כא. נמצא אם כן, שהסברא להשוות את דין טבילת כלים לדין טומאתם, אינה מוסכמת להלכה אצל גדולי הפוסקים האחרונים.
כב. ויתירה מזו:
ידועה הוראת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע[43], שאין להשתמש ב'פקקי גומי' לצורך סתימת נקב המקוה, מפני שהם מקבלים טומאה. והרבי באגרותיו[44] לומד, שהוא הדין לענין פלסטיק וניילון[45].
ואם כן, גם אילו היינו מקבלים להלכה את סברת השב יעקב שדין טבילת כלים תלוי בדין טומאתם, הנה מאחר שנקטינן שכלי פלסטיק מקבלים טומאה, יש לנו לחייבם בטבילה.
כג. לסיכום, העולה מכל הנ"ל:
(א) חז"ל חייבו כלי זכוכית בטבילה מפני שניתן להתיכם ככלי מתכות, ולכן ניתן ללמוד מזה גם לשאר הכלים שראויים להתכה, שיהיו חייבים בטבילה ככלי מתכות. (ב) אין נפקא מינה לענין טבילת כלים מאיזה חומר נעשה הכלי. (ג) דין טבילת כלים אינו תלוי בדיני טומאה וטהרה. (ה) גם כלי פלסטיק מקבלים טומאה.
כד. ולענין הלכה:
על פי כל הנ"ל, לכאורה הי' מן הראוי להטביל כלי פלסטיק הנקנים מגוי בברכה.
אך למעשה מורים כמה וכמה מורי-הוראה[46] שמפני המחלוקת יש להטבילם ללא ברכה.
[1] במדבר לא, כג.
[2] עה, ב.
[3] שם (ובפרש"י).
[4] בשאילתות (סי' קלז) גרס "מנא דפחרא" – כלי חרס.
[5] ראה שדי חמד כללים מערכת טי"ת כלל ב', שלדעת רוב הפוסקים טבילת כלי מתכות היא מן התורה. וכן פסק אדה"ז בשו"ע או"ח סי' קנט סכ"א. סי' שכג סו"ס ח.
[6] ראה ספר האשכול (נחל אשכול, ח"ג סי' נד עמ' 140) שטבילת כלי זכוכית היא מדרבנן.
[7] יו"ד סי' קכ ס"א.
[8] שם ס"ק א.
[9] שאג, סי' כ"ד.
[10] ח"ב סי' קסג אות ב (ובנדפס מחדש, יו"ד סי' מה).
[11] ח"ב יו"ד סי' מט. וכן כתב בשו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סי' ח (ומוסיף שהמחמיר להטביל בלא ברכה "תבא עליו ברכה", ואינו חושש שיבואו לידי ברכה לבטלה כפי שחשש החלקת יעקב). שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' לז.
[12] שבת קמז, א.
[13] שם. הובא בר"ן שם סב, ב (מדפי הרי"ף) ד"ה והא.
[14] מחצית השקל שם.
[15] או"ח סי' שא ס"ק נח.
[16] אות ג.
[17] על פי מחצית השקל.
[18] ראה שו"ע אדה"ז סי' שא סו"ס ס: "ואף עכשיו בזמן הזה . . אין איסור בדבר, מאחר שלא נאסר מעולם במנין חכמים".
[19] ח"ג סי' עז.
[20] או"ח סי' תרכט סי"ח.
[21] שם ס"ק יח.
[22] הלכות סוכה פ"ה הכ"א.
[24] שם ס"ק כב.
[25] שם סל"ב.
[26] הלכות ממרים פ"ב ה"ב.
[27] או"ח סי' תסח ס"א-ב.
[28] סי' שא סוף ס"ס.
[29] וכנראה לזה התכוין החלקת יעקב הנ"ל (אות ג') שכתב "שיש לדחוק ולדחות" ראייתו מגזרת טלטול בכרמלית לנדון דטבילת כלי פלסטיק.
[30] ועדיין יש לדון שמא אף במקרה זה אין כאן 'ביטול' גזרת חז"ל, מאחר שאין משנים מאומה ביסוד הגזרה אלא במידת הנסרים עליהם היא תחול. ואין זה דומה לשאר הדוגמאות הנ"ל שבהם מדובר על ביטול עצם הגזרה. וצ"ע.
[31] ראה ספר האשכול ח"ג סי' נד (עמ' 141).
[32] אכן, בספר בית השואבה (לט, ב) חלק על דברי המגן אברהם הנ"ל שהבין בדברי ההגהות מיימוניות שזה שאסר לסכך בנסרים פחות מג' טפחים הוא משום גזרת תקרה דרבנן, אלא לדידו ההגהות מיימוניות מיירי במי שמסכך בנסרים אלו "בעובי ובקביעות" באופן ש"לא יוכלו לירד גשמים בתוכה" שזה פסול מן התורה, אבל אם מסכך בהם באופן שהגשמים יורדים לתוכה כשרה. עכ"ד. (וכן נראה מסתימת דברי המחבר הנ"ל (אות ז') "ואם אין ברחבן ארבעה כשרים", משמע שגם בזמננו שמקרים הבתים בנסרים פחות מג' מותר לסכך בהם). ולפי זה יוצא, שאכן לא מצינו גזרת חכמים שהוסיפו עלי' בדורות מאוחרים יותר בהתאם למצב חדש שנוצר, ואם כן גם בנדון דידן אין מקום להוסיף ולצרף את כלי הפלסטיק לחיוב טבילה שגזרו חכמים בכלי זכוכית.
ובשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' ח ס"ב) נקט להלכה כהבית השואבה ולא כהמגן אברהם, ועל פי זה פסק שאין מקום לצרף את כלי פלסטיק לכלי זכוכית לחייבם טבילה.
אך מכל מקום, בדברי החלקת יעקב וההולכים בעקבותיו (לעיל אות ג') שכתבו בפשטות שכלי פלסטיק פטורים מטבילה, קצת צריך עיון. דמאחר שהם בודאי נוקטים להלכה כהמגן אברהם ואדה"ז שבגזרת תקרה נעשתה הוספה בדורות מאוחרים יותר, כמו שנתבאר בפנים, מאי טעמא נקטו בפשטות שאין מקום להוסיף ולצרף את כלי הפלסטיק לכלי זכוכית לחיוב טבילה מדרבנן?
[33] ח"ז סי' לז.
[34] שם ריש עמ' 141.
[35] הרנ"א ראבינאוויטש בשם הגרי"א הענקין, קובץ הדרום כ עמ' 51.
[36] ח"א סי' לא.
[37] יו"ד סי' קכ ס"ק ו.
[38] להעיר מרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"ז ה"ה: "טבילה זו שמטבילין כלי הסעדה הנלקחים מן העכו"ם . . אינן לענין טומאה וטהרה . . אלא בטהרתם מידי געולי עכו"ם".
[39] להעיר מאגרות קודש כרך יא עמ' קעז: "מה שכתב בענין המקוה . . שהמים מהמקוה יוצאים ונסתמים על ידי מגופה של ברזל . . ונבהלתי לקרות זה . . וכבר צווחו על ההיתר דנעשה מלכתחלה על מנת לקובעו כו'". ואכ"מ.
[40] סי' י"ז.
[41] סי' קכ ס"ה.
[42] כלים פי"ד מ"ג. הובא ברמב"ם הלכות כלים פ"ט ה"ו.
[43] ראה אגרות קודש (הרבי נשי"ד) כרך ז עמ' קכג-ד. ספר המנהגים עמ' 83.
[44] כרך כב עמ' רנז.
[45] ראה גם שו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' קיד אות ד, א): ש"אינו ברור כל כך דפלסטיק אינו מקבל טומאה".
[46] הגרמי"ל לנדא שליט"א, הגרמ"ש אשכנזי שליט"א, הגרי"י ירוסלבסקי שליט"א (ועל פי השמועה – כן הורה הגרז"ש דווארקין ע"ה). וכנראה נטו אחר ספקו של המנחת יצחק הנ"ל (אות ה'), אבל ראה לעיל הערה 32. – וראה דרכי הלכה כשרות הבית (שמרלר, עמ' שי הערה ט) שהביא מקובץ מבית לוי (ניסן נ"ו) בשם הרב וואזנר שליט"א, שמנהג העולם שאינם מטבילים כלי פלסטיק. וצ"ע.
כל התכנים שבמדור "מאמרים בהלכה" הם על דעת כותב המאמר בלבד. ואינם תחת פיקוחו של הרב הגאון מאיר אהרון שליט"א. הרב מפקח אך על התוכן הנמצא ב"שו"ת" האתר ו"פינת ההלכה", וכל הפסקים נדרשים לדעתו והסכמתו. עם זאת מובן כי הרבנים הכותבים באתר הנם ללא ספק תלמידי חכמים ויראי שמיים.
