מכירת הבית לפריעת חובות
שאלה:
רציתי לברר מה דעת תורה, הן מבחינת דין והן בחינת לפנים משורת הדין או מצוה וראוי. לפני שמונה שנים נפלתי למשבר של חובות למעלה משלושה מיליון ש"ח, ואני כיום חדל פירעון לחובות האלו, וכן לקחתי אחרי זה עוד חובות באופן מסודר לנישואי הילדים וזה אני כן משלם. החובות לא נותנים לי מנוח יום ולילה. וד"ל. אני בן 47, יש לי ב"ה 13 ילדים, ו-7 ב"ה נשואים ובחור אחד לשידוכים ואחד יוצא לישיבה שנה הבאה ואני נשאר עם 4 ילדים בבית. השאלה בעיקרון, אחרי הפצרות קבלתי רשות מאשתי למכור את הדירה שלי ולהגיע להסדר עם הנושים, ולכן דברתי כבר עם חלק הארי של הנושים וכנראה שאוכל לסגור איתם במיליון ש"ח ועם כתב ויתור ויישאר לי כשלוש מאות אלף ש"ח להשקיע בנכס אחר וכדומה. הצדדים הם, מצד אחד אני רוצה לגמור ולחיות כיהודי כשר וכן מבחינה רגשית וכדומה. מצד שני, אני נכנס בזה לפלונטר של שכירות ואי ודאות לכל המשפחה וגורם צער רב למשפחה ולאשתי ולהורים. והשאלה היא: 1. האם מדין תורה אני חייב לעשות את זה, ואזי זה תפקידי בעולם כעת. 2. אם לא חובה, האם זה מצווה וראוי. 3. ואם לא, האם מבחינת היושר והגינות אני צריך לעשות את זה על חשבון חינוכית רגשית כלכלית של המשפחה. אני מתחבט כבר שנים וזה לא נותן לי מנוחה. אני מבקש מהרב שיורינו דעת תורה. וכן מה הדין לגבי מעשר כספים.
תשובה:
א. לענין מכירת הבית, אכן על פי הלכה בעל חוב צריך לוותר אף על זכויותיו בביתו כדי לפרוע את חובו[1].
ב. אדם שחייב כסף לאחרים ואין לו מהיכן להחזיר, לא יתן את המעשר שלו לצדקה אלא ישתמש בו לפירעון חובו[2].
ג. עם זאת, גם הוא חייב בנתינת צדקה בשיעור המינימאלי שהוא שלישית שקל בשנה דהיינו בערך 15 ש"ח[3].
ד. בעל חוב שאינו נותן את המעשר בפועל לצדקה, כדאי שירשום אותו על עצמו כחוב לזמן שירחיב לו ה' ואז יתן[4].
מקורות:
[1] שו"ת הרשב"א ח"א סי' א'קמג: "וממנה אתה דן למלוה ולוה, שמשכיר זה ביתו או עבדו ונותן למלוה, אם לא רצה למכור. ואין מרחמין בדין לומר היאך יוציאו את הלוה מביתו". ש"ך חו"מ סי' צז ס"ק יד: "והוא הדין שמוציאין אותו מביתו".
[2] על פי ספר חסידים סי' שצה: "ואם אין בידך אלא משל אחרים אל תתן צדקה שמא לא יהיה לך במה לשלם". שם סי' שצז: "אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו לא יקנה ספרים ולא יתן צדקה ולא ישכיר סופרים ולא יתן נרות לבהכנ"ס ועל זה נאמר (ישעי' ס"א ח') שונא גזל בעולה מי שיש לו ממון מאחרים כל תקנות שיוכל לעשות לתקנת אותם שהפקידו בידו יעשה". והגר"ש ואזנר בשיעורי שבט הלוי כת"י הובא בספר באורח צדקה עמ' מה: "שאברכים שיש להם חובות שונים פטורים ממעשר כספים, וטעות גמורה לתת כל זמן שיש לו חובות דפריעת בעל חוב מצוה, ואמנם חייב בצדקה בפרוטה לעני ושלישית השקל בשנה, אך לא מעשר דע"י המעשר אין לו כדי פרעון חובות". וראה עוד שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קצה.
ואף שבשולחן מנחם ח"ה עמ' פט אומר הרבי: "כאשר הוא נפגש בגבאי צדקה והגבאי אומר לו שדרוש בנחיצות סכום כסף מסויים למטרת צדקה באופן מיוחד, אזי עם היות שבספר חסידים איתא שמי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע, הנה בכהאי גונא יש ליתן מיד לצדקה, ולכן היו כמה גדולי ישראל שהיו לווים כסף בכדי לתת לצדקה, אע"פ שהם בוודאי ידעו ממש"כ בספר חסידים".
הנה שם הדגיש הרבי שמדובר בגוונא "שדרוש בנחיצות סכום כסף מסויים למטרת צדקה באופן מיוחד". אבל כשמדובר על נתינה סדירה של מעשר כספים – יש לנהוג כדברי ספר חסידים הנ"ל.
[3] שו"ע שם סי' רמט ס"ב. וראה ערוך השולחן שם סי' רמח ס"ג שזה קאי על מי שאין לו כדי פרנסתו ולכן אינו נותן מעשר, דמכל מקום צריך לתת לכל הפחות שלישית השקל בשנה, עיי"ש. ועל פי המבואר בספר מעשר כספים עמ' קנג בשם הגר"ח נאה, יוצא ששלישית השקל הוא כ-7 גרם כסף, שמחירם כיום פחות מ-20 ש"ח.
[4] ע"פ שולחן מנחם ח"ה עמ' פז-פח.
השארת תגובה
