שאלה: בעקבות נגיף ה'קורונה', האם מותר לצאת בחוץ-לארץ ברשות הרבים בשבת עם מסכת פנים?
תשובה: מותר לילך עם 'מסכת הפנים' ברשות הרבים בשבת אף במקום שאין בו עירוב, ובתנאי שתהא תפוסה היטב ברצועות שלה סביב האוזניים שלא תיפול. וצריך ליזהר שלא להורידה מכנגד האף והפה, כיון שההולך כך ד' אמות ברשות הרבים עובר על איסור דרבנן.
הרחבה ומקורות
מותר לילך עם 'מסכת הפנים' ברשות הרבים בשבת אף במקום שאין בו עירוב, כיון שמטרת המסכה היא לצורך הצלת הגוף מנזק וצער "ונעשה כמלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשויים להגנת הגוף" לשון אדמוה"ז בסימן שא ס"י. – וכמה ראיות יש להיתר זה בש"ס ובשו"ע כדלהלן:
א. ברייתא שבת נ ע"א "יוצאין בפקורין ובציפא בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה" ומפרש רש"י פשתן סרוק וצמר מנותץ שנותנין ע"ג המכה… שלא ישרטו מלבושיו את מכתו והוה ליה כמלבוש דעלמא". וכן פסקו הר"ן, רבינו יונה (מובא בר"ן) ורבינו ירוחם בספר אדם נתיב שנים עשר ח"ט דף עט ע"א. והביא אדמוה"ז דין זה בסי"ח.
ומה שהצריכו בפקורין וציפה שיצבען בשמן ויעשה פעולה בשביל שיהא מותר לטלטלם, הוא רק בשביל שלא יאסר מטעם מוקצה כמבואר באדמוה"ז סימן שח סנ"ו ונז, אך במסכת פנים שהיא כלי ואינה מוקצה אין צריך לזה. ואף לרבינו יונה המובא בר"ן שבת כב ע"ב שסובר שהצריכו פעולה זו בשביל שיהא מותר להוציאה לרשות הרבים, נראה שהוא דוקא בפקורין וציפה שאינו מוכח שמוציאם עבור מכתו שלא תינזק, משא"כ במסכת פנים שהדבר ברור הוא שלשם כך עוטה אותה על פניו.
ב. שבת נז ע"ב "חומרתא דקטיפתא…תהוי כקמיע מומחה ותשתרי", וכן פסק השו"ע בסימן שג סי"ז שמותר לאשה לצאת בקשר שעושין לרפואה מעין הרע שלא ישלוט. ומשמע שאף שכעת אינה חולה, רק כדי שלא ישלוט בה עין הרע ולא תנזק מותר לצאת בקשר זה לרשות הרבים בשבת.
ג. ברייתא שבת סא ע"א "תנו רבנן איזהו קמיע מומחה… לא שנכפה אלא שלא יכפה", מבואר שמותר לצאת בקמיע מומחה בשבת, אפילו כשאינו חולה והקמיע בא לרפאותו, אלא רק כשנוטלו להישמר שלא יחלה, וכן נפסק בשו"ע סכ"ה ובאדמוה"ז ס"ל.
ד. מובא במשנה שבת סד ע"ב "יוצאה אשה… במוך שהתקינה לנדתה". ומפרש התוס' שתיקון זה הוא בשביל שלא יפול דם על בשרה ויתייבש עליה ונמצא שמצערה. וכן פסק אדמוה"ז בסימן שא ס"י.
ה. פסקו הראב"ד והכל בו "מותר לצאת… בסמרטוטים (בגדים בלויים) הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה". וכן פסק השו"ע סימן שא סנ"א ואדמוה"ז סי"ח.
ו. עוד יש להביא ראיה מדברי הבית יוסף סימן שא סי"ד שמתיר לאשה לשים בגד מעל ראשה כדי שלא תצטער מהגשמים ולצאת בו לרשות הרבים, וכן פסקו המ"א סקכ"ג ואדמוה"ז סי"א.
בירור בתועלת המסכה
מה שהתבאר עד עתה הוא ע"פ הנחת היסוד שהמסכה מועילה להגן על האדם מהידבקות בנגיף, וממילא מצילתו מצער ונזק לגוף. ברם, יש הטוענים שרוב המסכות כלל אינם מגינות על האדם מהידבקות הנגיף וממילא נפל ההיתר בבירא.
לשם הבנת הדברים נציג את צורת הידבקות הנגיף עד כמה שידינו מגעת.
נגיף ה'קורונה' COVID-19 מתפשט מאדם לאדם באמצעות הדבקה טיפתית. כשאדם חולה מדבר, משתעל או מתעטש, נפלטות ממערכת הנשימה שלו טיפות הנושאות את הנגיף. לאחר מכן כשהמים מתאדים, הטיפות הופכות לחלקיקים קטנים המכונים אירוסול (Aerosol), הקטנים מ-5 מקרון (0.005 מילימטר). כשהן באות במגע עם רקמה רירית חשופה של אדם אחר, כמו האף, הפה או העיניים, הן עלולות להדביק אותו.
לפ"ז על-פניו, מסכות הפנים החד-פעמיות הנקראות 'מסכות מנתחים' שאינן עשויות בצפיפות גבוהה ואינן אטומות וצמודות לגוף האדם, אינן יכולות למנוע מעבר של חלקיקים קטנים – אירוסולים של הנגיף, ולמנוע הידבקות מהנגיף. בשונה מה'מסכות הנשימתיות' מסוג N95 שמסוגלות לסנן חלקיקים עד גודל 3 מקרון (0.003 מילימטר) ברמה של 95%, והם יעילות יותר למניעת הדבקה מהנגיף.
ברם, נראה שלמרות זאת יהיה מותר לצאת בשבת לרשות הרבים אף ב'מסכות המנתחים', כיון שעל כל פנים המסכות מועילות לצמצם את העברת הנגיף בכמה מישורים וממילא מקטינות את צער ונזק הגוף: א. בשלב הראשון כשנפלט הנגיף מהאדם החולה, הוא נפלט דרך טיפות היוצאות ממערכת הנשימה, הטיפות בשלב זה הן גדולות ו'מסכות המנתחים' מועילות לסנן את אותם טיפות, וממילא לצמצם את ההידבקות. ב. בממוצע האדם נוגע בפה, אף או עיניים כ-11 פעמים בשעה, זאת בשעה שיתכן והידיים שלו נגעו במשטחים מזוהמים. ע"י חבישת המסכה מצטמצם מגע הידיים בריריות הפה והאף, וכתוצאה מכך מצטמצמת אפשרות ההידבקות מחיידקים. ג. בפן הפסיכולוגי, אדם שעוטה מסכה, הוא נזכר יותר לשמור על ה'ריחוק החברתי' והיגיינה, וממילא מצטמצמת אפשרות ההדבקה. – אמנם כמו כל דבר שתלוי בדעות והרגלי אנשים, ישנם אנשים שהמסכה פועלת אצלם פעולה הפוכה, ומביאה אותם לתחושת ביטחון מופרזת ולהקפדה פחותה על אמצעי ביטחון חיוניים אחרים כמו שמירה על ריחוק חברתי ועל רחיצת ידיים לעיתים קרובות. ד. אצל האנשים הנושאים את הנגיף ודאי מועילה המסכה למנוע ולצמצם את הפצת הנגיף מהם, כיון שהנגיף מופרש מהאדם החולה דרך טיפות שהמסכה מצליחה להקטין את התפזרותן. ומאחר שאין אנו יודעים מי נושא את הנגיף ומי לא, כי לוקח לנגיף זמן עד שבועיים לפתח תסמינים, ויש אפילו שכלל אינם מפתחים תסמינים, ישנו הצורך שכל אחד ואחד יחבוש מסכה. כי אם חלק מהאנשים יורו היתר לעצמם שלא לחבוש מסכות הדבר יחליש את הציבור ויתרבו האנשים במרחב הציבורי ללא מסכות, ושוב תגבר הפצת הנגיף. נמצא שחבישת המסכה פועלת שלא ינזק גופו כיון שחבישת המסכה על ידו פועלת שגם חברו יחבוש מסכה ולא יזיקנו.
אם יש לאסור שמא יסירנה
אף שהתבאר עד כה שיש למסכה גדר מלבוש, מ"מ הנה יש לבושים ותכשיטים שאסרו חכמים מחשש שיבוא לטלטלם ברשות הרבים ד' אמות, ומוטל עלינו לברר אם כאן שייך נמי חשש זה ונאסור שמא יטלטלו את המסכה ד' אמות ויעברו על איסור תורה. ובפרט שאכן אנו רואים הרבה אנשים שמורידים את המסכה אל מתחת לסנטרם, וא"כ לכאורה יש לחשוש שיעשו זאת גם בשבת ובאופן זה אין המסכה מגינה עליהם ושוב אין היא 'מלבוש' המותר, אלא משוי ואסור.
והנראה, שהן אמת שחכמים גזרו בכמה וכמה דברים שלא לצאת בהם בשבת שמא יבוא לטלטלם ברשות הרבים, כגון תכשיטי אשה שמא תסירם להראותם לחברותיה או מחמת טבילה, או דברים שיש לחוש בהם שמא ישחקו עליו ויבוא ליטלם ביד או בדברים שיש לחוש שמא יפלו ממנו ויטלם בידו. מ"מ אנו רואים שהמשותף בכל החששות האלו הם שיש בהם סיבה משמעותית שתניע ותגרום לאדם אינסטינקטיבית להסיר ממנו את המלבוש או התכשיט, ויש לחוש שאותה הסיבה תסיח דעתו וישכח שהיום שבת ויבוא לטלטל את החפץ ברשות הרבים.
וכמו בתכשיטי האשה שהרצון וטבע האשה להראות לחברותיה, וראיית חברתה יגרום לה להוריד את התכשיטים ויש לחוש שמא תשכח ותטלטלם בידה. וכן כשצריכה לטבול הטבילה גורמת לה להוריד את החפץ ממנה ושמא תשכח ותטלטל ברשות הרבים. או כשרואה שצוחקים עליו מחמת אותו דבר שעליו ובסבת בושתו יוריד את החפץ ויש לחוש שישכח ששבת ויטלטלנו. וכן בדבר שיכול ליפול ממנו יש לחוש שפתאום יפול ומתוך רצונו שלא יאבד ממנו ישכח ששבת ויטלטלנו.
אך לא מצינו שחכמים חששו סתם שמא יסירנו בשבת. ואפילו בדברים שהדרך לפעמים בימות החול להסירם ולטלטלם ביד מ"מ לא חששו לזה. וכמו שהתירו לאשה לפרוס בגד על ראשה כדי שלא יצערוה הגשמים[1], אף שלפעמים באמצע הליכתה פוסקים הגשמים, ודרך האנשים בימות החול שכשפוסק הגשם מסירים את מה שפרסו מעל ראשם ומחזיקים בידם. וכן מוכח ממה שהתירו ללבוש שני מלבושים זה על זה ולא חששו שמא מחמת החום יסירנו ויטלטלנו ביד, כפי שאכן הדרך בימות החול. – וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם או"ח סימן ד' בבגד שמניחים מפני הגשמים, שאין לחוש שמא יסירנו כשיפסקו הגשמים[2]. וכן משמע בשו"ת עבודת הגרשוני סימן פ שלא חשש שמא כשיפסקו הגשמים תוריד האשה את הבגד, אלא משום שתרצה להראות את תכשיטיה אבל בלאה"כ משמע שלא חשש לזה[3]. וכן משמע בבאר יעקב לרב חיים יעקב קרויזר סימן שא אות יב.
ברם, הנה בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן כו אות ח סק"ב פסק לאסור להניח ניילון על הכובע בשעת הגשמים. ואף שהתבאר לעיל שאין חוששים שמא יסיר הבגד כשיפסקו הגשמים, מ"מ סובר המנחת יצחק שזהו דוקא בבגד שמתעטפים ולבושים בו כדרך הבגדים, ומאחר וכבר לבשו אין הוא ממהר להורידו כ"כ. אך בניילון על הכובע שהדרך הוא שכשמפסיקים הגשמים מסירים את הניילון שפיר יש לחשוש[4]. – ולפ"ז בנדוננו שאנו רואים בפועל שהרבה אנשים רגילים להוריד את המסכה מתחת לסנטר לכאורה יש לאסור ולחוש שיעשו זאת בשבת.
אלא שלעומתו מחותנו החלקת יעקב ח"ב סימן ק אות ב חולק ע"ז וסובר שאין לחלק, וז"ל "ואין לפקפק בזה דשמא כשיעבור הגשם יטלנו המכסה נילון מעל כובעו וישאנו ד' אמות ברה"ר דזה אינו, דא"כ נאסור מטעם זה גם לשאת רעגן מאנטעל וכדומה מעעם זה. והב"י בסוסי' ש"א מפקפק רק בכובע על המצנפת דשמא נפיל ומסיים דמאחר שהוא עמוק ונכנס במצנפת ליכא למיחש להכי, ולא עלה על דעתו כלל למיחש דשמא יסירנו מעל מצנפתו כשיכלה הגשם. והעיקר בזה דאין לנו מעצמנו לגזור גזרות… ואף בגזירה דשלפה ומחוי' לענין תכשיטין באשה המבוארת בש"ס, כמה לימוד זכות בש"ע סי' שג סי"ח…. אלא העיקר בזה שאין לנו לגזור גזירות מעצמנו, דא"כ נגזור שלא להדליק מאור החשמל, וכידוע דבחול המנהג להבעיר ולכבות בכל פעם כשנכנסין מחדר לחדר, ועוד גזירות כאלו".
ובשמירת שבת כהלכתה פי"ח בהערה לסעיף י וכן בהערה סח משמע שהוא כמכריע וחושש לזה דווקא במקום שהוא רשות הרבים גמורה.
***
והנה נראה להביא ראיה שאכן חששו חז"ל חשש זה – שמא יסיר את הדבר שעליו ויטלטלנו בידו אף בסתמא, והיינו אף במקום שאין חשש לסיבה מיוחדת שתניע אותו להסיר ולטלטל – מהמבואר בשבת נח ע"א שאסור לעבד לצאת בחותם שהכין לעצמו ותלהו בצווארו ומבואר בריטב"א ועוד ראשונים וכן במשנה ברורה סימן דש סק"כ שהטעם הוא משום שחוששים שמא יוציאנו ויטלטלנו בידו, ומסתימת הדברים משמע שאף שאין סיבה מיוחדת שתגרום לו להוציא את החותם מצווארו מ"מ אנו חוששים שמא יעשה זאת ויבוא לטלטל ברשות הרבים.
אך אחר העיון, הנה במאירי ביאר שאף בחותם של עבד אין זה חשש סתם שמא יוריד, וז"ל "כל שעושה העבד חותם זה מעצמו… אסור לצאת עמו, פעמים שראה קצת בני אדם שהוא מתבייש מהם ונוטלו עד שיעבור מהם ומביאו בידו". מפורש שגם שם ישנה סיבה משמעותית שמניעה אותו להסיר את החותם. וכן מבואר באור זרוע הלכות שבת סימן פד אות ג כתבו התפארת שמואל שעל הרא"ש פ"ו אות ג, ובקרבן נתנאל שם אות ו, וזהו גם כוונת המחצית השקל סימן דש סקי"א.
העולה מהנ"ל שאין ברור כלל אם יש מקום לחדש ולגזור שלא לילך במסכה שמא יורידה מתחת לסנטרו כפי רגילותו בימות החול.
***
ועוד ועיקר יש להתיר מטעם אחר, דהנה כל גזירת חכמים שמא יסיר את הדבר שעליו ויטלטלו היא דוקא כשיש לחוש שיבוא לטלטלו בידו שהוא כדרך הוצאה, וכמודגש זה פעמים רבות בשו"ע אדמוה"ז [שבלשון הראשונים והשו"ע נכתב בלשון כללי 'שמא יביאנו ד' אמות ברשות הרבים', אך אדמוה"ז דקדק לכתוב כל פעם 'שמא יביאנו בידו']. ודוקא באופן זה גזרו חכמים שמא יבוא לאיסור תורה. אבל במסכה שאף אם יורידו האנשים את המסכה אל מתחת הסנטר אין זה כדרך הוצאה ואינו אסור אלא מדרבנן, לא מצינו שגזרו חכמים, והטעם הוא כיון שאין גוזרין גזירה לגזירה, שמא יטלטלו שלא כדרך הוצאה ושמא מתוך זה אף יוציאו כדרך הוצאה[5].
עוד יש להוסיף שבמקום שאינו רשות הרבים גמורה ואין עוברים בו שישים רבוא[6], ניתן לצרף אף את דעת רבינו ברוך בתוס' שבת סד ע"ב 'רבי ענני' שפוסק כרבי ענני ברבי ששון, שכל התכשיטים והמלבושים שאסרו חכמים שמא יטלטלם בידו, ואסרום אף בכרמלית, זהו דוקא בזמנם שהיה להם רשות הרבים גמורה ולכן גזרו גם בכרמלית, אבל אנו שאין לנו רשות הרבים גמורה לא גזרינן בכרמלית. והביאו אדמוה"ז בסימן שג סכ"ג ופסק שאין למחות במי שסומך על דעה זו[7].
מסקנת הדין
מכל הנ"ל התבאר שמותר לילך עם 'מסכת הפנים' ברשות הרבים בשבת אף במקום שאין עירוב. ונחשבת ה'מסכה' כמלבוש כיון שהיא מגינה על האדם מנזק וצער. ובתנאי שתהא תפוסה היטב ברצועות שלה סביב האוזניים שלא תיפול. וצריך ליזהר שלא להורידה מכנגד האף והפה, כיון שההולך כך ד' אמות ברשות הרבים עובר על איסור דרבנן.
[1] רמ"א סימן שא סי"ד ובאדמוה"ז סי"א.
[2] רק בנשים חשש שמא יסירוהו להראות בגדיהם ותכשיטים היפים.
[3] ובשמירת שבת כהלכתה פי"ח הערה מח למד מדברי העבודת גרשוני אלו שהובאו במחצית השקל סקכ"ג להיפך שאכן חוששים שמא יסירנו כשיפסוק הגשם, ורק אצל נשים יש היתר כי התכשיטים יזכירו לה.
[4] למעשה כתב להתיר בניילון שעל כובש של נשים מטעם אחר.
[5] ומה שאסרו בכרמלית ובחצר שאינה מעורבת דברים שיש בהם חשש שמא יטלטלנו בידו ד' אמות, אף שהוא תרי דרבנן, שאף שיטלטלנו בידו אין זה אלא כרמלית האסורה מדרבנן, כבר מבואר באדמוה"ז סימן שא סכ"ג דאין זה גזירה לגזירה. ויש אף שאוסרים זאת בתוך הבית, עיי"ש.
אמנם יש להעיר מהתוס' שבת נח ע"א שכתב שחותם ותכשיט שאין רגילין לחברו בבגד אסור לצאת בו אפילו הוא תפור וארוג, וגזרו בו חכמים אטו שאינו תפור וארוג ורק קשור. ושאינו תפור וארוג אסרו שמא יפסק ויפול ויבוא לטלטלו בידו. ונמצא שגזרו חכמים גזירה לגזירה. והביאו אדמוה"ז דין זה סימן שא סכ"ב. אמנם כבר ידוע שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו.
[6] כמבואר בשו"ע סימן שמה ס"ז ובאדמוה"ז סי"א.
[7] אמנם צ"ע בזה כיום, שיש מקומות בעולם שהם רשות הרבים גמורה ועוברים בהם שישים ריבוא אם חזר האיסור אף בכרמלית.
א- וודאי שיש סיבה להוריד את המסיכה, במיוחד בזמן החום, וכ"ש שהוראת הרופאים להוריד מידי פעם כדי למנוע הרעלה וכד'. וכן רואים בפועל ממש.ועכ"פ לענ"ד קשה להורות בזה הוראה כללית להיתר.
ב- מתי שיש חשש שמא יוריד, לא מועיל אם יטלטל שלא כדרך הוצאה כדמשמע מאדמוה"ז בהלכה מד שלא הביא את מה שכתבו הנהר שלום ובספר תוס"ש בתועלת הקשירה של הכפפות. אלא כתב במפורש שעי"ז אין כאן טלטול "כלל".
ג- אשמח לקבל משוב על הנ"ל.
א. כמובן שיש סיבה להוריד את המסיכה, נוחיות חום וכו' הוראת הרופאים [איני מכיר כזאת הוראה אשמח אם תשלח לנו] ועינינו רואות שאכן מורידים, ומעולם לא היינו סבורים אחרת. אך הדיון ההלכתי הוא לא אם יש סיבה [והרבה דברים יש סיבה שנוריד אותם מעלינו כמו טלית גדול בשבת בימות החום ועוד, אך זה לא סיבה לאיסור]. אלא הדיון הוא האם יש לנו חשש שמא מחמת אותה הסיבה האדם ישכח שאסור לטלטל ויבוא לטלטל ברשות הרבים. ובזה דנו בתשובה האם סיבת החום היא סיבה משמעותית עד שאינסנקטיבית יוריד בשבת וישכח מהאיסור ועד שנאמר שהיא בכלל גזירת חכמים. והבאנו מהאחרונים שדנו בדברים הדומים לזה כגון גשם שנפסק אם זה יגרום לאדם להוריד ולטלטל ולשכוח מאיסור טלטול. ויש צדדים לכאן ולכאן ומאחר והוא איסור דרבנן ובנידון השאלה שהוא להציל מחולי וצורך גדול וגם יש לצרף שאר הטעמים ודאי אפשר להתיר.
ב. לא הובן מה ראיה יש בזה. א. ידוע שאדמוה"ז התבסס על פסקי השו"ע והנושאי כלים טז ש"ך מ"א, והכריע בניהם. ואכן בדבריהם ניתן לדקדק מדוע הביא דין זה ולא דין פלוני או למה שינה את הלשון מהלשון שהעתיק ממנו. אך איני מכיר לדקדק ממה שלא הביא דברי פוסקים שספריהם הודפסו בימיו, ומעולם לא היה זה דרכו להביאם. וגם איני יודע אם ראה אותם באותו הזמן.
ובפרט שאפשר שסובר שאין איסור בקשירת הכפפות מטעם אחר. ראה באליה רבה שכתב טעם אחר, שהוא כבגד אחד ארוך ולא שייך כאן טלטול אפילו שלא כדרך הוצאה.
ב. לגבי בית-יד ששתי הידים נכנסות בו יחד אחת מפה ואחת מפה, שכתב אדמוה"ז 'אין כאן איסור כלל'. לא הובנה כוונתך. הרי אדמוה"ז כותב את ההיתר באותם בתי ידיים ומציין את מציאות הדין שאף אם יוציא יד אחד ויטלטלנו כך אין בהם איסור כלל. ומדוע שיכתוב שההיתר הוא משום שאין חוששים לכך, שאף אם יוציאנו הוא רק הוצאה שלא כדרך, בשעה שסבור אדמוה"ז שכלל אין בזה איסור.