שאלה:
אדם קנה ספר בחנות ספרים ולאחר זמן מצא בו פגם. כשביקש להחזירו למוכר סירב הלה לקבלו, בטענה שהקונה כבר רשם עליו את שמו וגם החל להשתמש בו ופגם אותו יותר. עם מי מהם הדין?
תשובה:
א. כתב הרמב"ם[1]: "המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו אחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר". ע"כ. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך[2].
מקור דין זה הוא ברי"ף[3], שכתב וז"ל: "והיכא דזבין אינש מידי לחברי', ולאחר זמן איגלי לי' דאית בי' מומא דהוה בי' מעיקרא מקמי דליזבני, אית לי' לאהדורי' למרי' ולא אמרינן בכי הא – הא שהה לי' בכדי שיראה לתגר או לקרובו, דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה, אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמיגלי לי' מהדר לי' למרי'. והכי כתב רבינו האי גאון זצ"ל".
כלומר, הרי"ף מבאר שדוקא לענין אונאה במכר אמרינן[4] שהאפשרות להחזיר את המקח מוגבלת עד בכדי שיראה לתגר אך לא יותר. אבל לענין מקח שנמצא בו מום, כל זמן שמגלה את המום רשאי להחזיר המקח ולקבל את כספו בחזרה, גם אם עבר זמן רב מעת המכירה.
אמנם לאידך, יש מי שסובר שאפילו במקח שנמצא בו פגם לא תמיד חוזר המקח. וכמו שכתב המגיד משנה[5] וז"ל: "ויש מי שכתב שאם הי' דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר, כגון שיכולין לנסותו ולטועמו, ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם, אינו חוזר". ע"כ. כלומר, דעת היש מי שכתב היא, שמה שלמדנו שכשנמצא החפץ פגום חוזר לעולם, מדובר דווקא כשלא הי' באפשרות הלוקח לבדוק את החפץ ממום, אך כשהי' יכול לבדוק ולגלות את המום באופן מיידי ולא עשה כן, הוא הפסיד על עצמו ואינו יכול עוד לתבוע מהמוכר להחזיר לו את כספו.
וכתב המשנה למלך[6], שדעת ה"יש מי שכתב" חלוקה על הרי"ף והרמב"ם ושאר הראשונים. כי לדברי דעה זו יוצא, שגם במכר שנמצא פגום יש הגבלת זמן עד מתי ניתן להחזירו, וזה נקבע לפי סוג הפגם – האם עבר די זמן בכדי שיוכל הלוקח לגלותו. ואילו שאר הראשונים סבורים, שמקח שנמצא בו מום חוזר לעולם, ורק באונאה נאמרה ההגבלה שהחזרת המקח היא רק עד כדי שיראה לתגר ולא יותר. ובלשונו: "ואין ספק דיש מי שכתב שהביא הרב המגיד חולקים עליו הרי"ף ורבינו ז"ל. דלדברי יש מי שכתב משמע דאין חילוק בין הונאה בדמים לנמצא בו מום, דכך לי יכול להבחינו לאלתר כמו עד שיראנו לתגר או לקרובו, ולפי דברי הרי"ף ורבינו לא אמרו אלא גבי אונאה".
[ומוסיף להוכיח כן מלשון הרמב"ם: "שוב דקדקתי בדברי רבינו במה שכתב והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום, משמע דאפילו ראה המום ושתק חוזר. דאי לא, מאי איריא נשתמש, אפילו ראה ושתק אינו חוזר. ומעתה הדברים קל וחומר בהי' יכול לבדוק ולא בדק, דודאי חוזר"].
אמנם בשו"ת שבות יעקב[7] מבאר את דעת ה"יש מי שכתב" שהביא המגיד משנה דלא כהמשנה למלך, ולפי דבריו יוצא שאין מחלוקת ביניהם. ובלשונו: "ולעניות דעתי אין לחלק את השווין, דאין כאן מחלוקת כלל, כמשמעות הסמ"ע ושאר אחרונים. גם במגיד משנה עצמו משמע שאין חולק בדבר, דאם לא כן לא הוי מביאו כלל, כיון שהוא נגד כל הראשונים. והחילוק, דאם קודם גמר המקח הי' יכול להבחינו – וזה הפי' לאלתר שכתב המגיד משנה[8] – ולא הבחין, שמע מינה דמחל אף אם יהי' בו מום זה. אבל אם כבר נגמר המקח ונתגלה בו מום, אף אם אחר כך שתק זמן מה יכול לחזור בו, והא דשתק לפי שלא הי' לו עוד צורך במקח ההוא וכיון שיודע שיש לו עוד שהות לחזור כל אימת שיצטרך לדבר, לכן כל זמן שלא השתמש במקח לא הוי מחילה".
כלומר, השבות יעקב מבאר שגם לדעת ה"יש מי שכתב" שבמגיד משנה יש חילוק בין אונאה לפגם, דדוקא באונאה תלוי' חזרת המקח בזמן, אבל מכר שנמצא בו פגם חוזר לעולם. ומה שאומר היש מי שכתב שבפגם שהי' יכול להבחינו לאלתר אינו חוזר, היינו בפגם שהי' יכול להבחינו קודם שנגמר המקח, דמאחר שהי' ביכולתו לבדוק את המקח ממומים לפני שקנה ולא עשה כן, סימן הדבר שמחל על כל המומים העלולים להיות במכר זה, ועל כן אינו חוזר.
ולפי דבריו נמצא, שלדעת כולם דין חזרה במקח לא נאמר במום שהי' הלוקח יכול לגלותו טרם גמר הקני'.
ועל פי זה יוצא לעניננו, שאם הפגם שבספר הוא גלוי באופן שהי' ניתן להבחין בו בעת הקני', כגון שהפגם הוא בכריכה מבחוץ או שקבוצת דפים דבוקים זה לזה וכיוצא בזה, אם הלוקח לא טען כלום בעת הקני' שוב אינו יכול לחזור ולתבוע להחזיר את המקח. אך אם הי' זה פגם שהלוקח לא יכל להבחין בו בעת הקני', כגון שחסרו בספר כמה עמודים, וכן על דרך זה שאר מומים שאין מבחינים בהם אלא בעת השימוש הסדיר בספר, בכהאי גוונא יכול הלוקח להחזירו למוכר בכל עת (בתנאי שלא השתמש בו מעת שגילה את המום).
והנה מצינו דעה בפוסקים שיש אפשרות להחזיר חפץ שנמצא בו פגם, למרות שהי' ניתן להבחין בפגם זה קודם גמר הקני'. וכמו שכתב המשנה למלך[9] וז"ל: "מה שכתב הרב המגיד ז"ל בשם יש מי שכתב שאם הי' הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן שאינו חוזר, נראה בעיני שאם הי' המקח בהקפת המעות, כיון שהלוקח עדיין מעות המוכר בידו יש לומר דמשום הכי לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד, ולעולם לא מחיל". ע"כ. כלומר, כל עוד הקונה לא שילם עבור החפץ, עדיין רשאי הוא לחזור בו מהמקח למרות שמדובר במום גלוי שהי' יכול לגלותו בעת הקני'.
אבל הנתיבות[10] חולק על המשנה למלך וסובר שלא מועיל ללוקח מה שעדיין לא שילם. ובלשונו: "ומה שחילק במשנה למלך בנתן מעות או לא, דכשלא נתן המעות אמרינן דלכך שתק כיון דלא נתן המעות, עדיין קשה דאם כן באונאה אחר שיראה גם כן נימא הכי דכשלא נתן המעות לא מחיל, והש"ך[11] כתב דדוקא בשיש לו מיגו נאמן[12], מוכח דבלא מיגו אינו נאמן לומר דלא מחיל"[13].
כלומר, הנתיבות טוען שכשם שבאונאה, לאחר שעבר שיעור זמן של "בכדי שיראה לתגר" אינו יכול לחזור בו למרות שעדיין לא שילם על המכר, כך גם במכר שנמצא פגום לא יועיל מה שעדיין לא שילם עבורו ועליו לשלם היות שמדובר במום שהי' ניתן לגלותו קודם הקני'.
והנה קיימא לן בדיני ממונות[14], שכל מקרה שנחלקו בו הפוסקים האם חייב הנתבע לשלם או לא, יכול הוא לטעון "קים לי"[15] כדעה המקילה ולא יוכלו להוציא ממנו ממון. ולפי זה, בנדון דידן יכול הנתבע לומר "קים לי" כדברי המשנה למלך ולא אשלם למוכר עד שיחליף לי את החפץ הפגום באחר.
קיצור: א. מקח שנמצא פגום רשאי הלוקח להחזירו בכל עת, שלא כדין אונאה. ב. אם הי' יכול לבדוק ולגלות הפגם טרם גמר הקני' ולא גילהו אלא לאחר זמן, המקח אינו חוזר (וזהו לדעת כולם, על פי ביאור השבות יעקב). ג. אם עדיין לא שילם על המקח, יכול להחזירו למרות שהי' יכול לגלות הפגם קודם גמר הקני'.
ב. עד כה נתבאר עיקר דין החזרת המקח. אך עדיין יש לעיין מה הדין במקרה שהקונה כבר הספיק לעשות פגם נוסף בחפץ, והאם יש הבדל בין סוגי הפגמים. וכדלהלן:
דהנה בגמרא חולין[16] איתא: "תנו רבנן, מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, מצד אחד כשרה משני צדדים טרפה. נמצא עלי' קורט דם, בידוע שלפני שחיטה. לא נמצא עלי' קורט דם, בידוע שלאחר שחיטה. בהגליד פי המכה, בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה. לא הגליד פי המכה, המוציא מחבירו עליו הראי'".
ופירש רש"י: "בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה – ואם לקחה טבח זה בתוך שלשה ימים, הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה – איכא לספוקי אי קודם מקח הוי אי לאחר מקח הוי, ועל הטבח להביא ראי', שהוא מוציא מחברו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי לי חיותא. ועליו להביא ראי' שקודם מקח הוה, דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקי'".
וכתב הרמב"ם[17]: "המוכר בהמה לטבח ושחטה ונמצאת טרפה, אם נודע בודאי שהיתה טרפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים. מכאן אתה למד, שהמוכר שהי' מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה דבר שדרכו לעשותו כגון זה ששחט את הטרפה, פטור. ואם שינה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום, מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה".
כלומר, הרמב"ם מחלק בין סוגי המומים הנעשים על ידי הלוקח. אם זהו מום שדרך בני אדם לעשותו בחפץ שקונים, מחזיר המוכר ללוקח את כל דמי החפץ הפגום מבלי לנכות לו את דמי המום הנוסף שעשה. אך אם עשה הלוקח מום שאין דרך לעשותו, מחזיר לו המוכר את דמי החפץ בניכוי דמי המום שהוסיף. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך[18].
ומזה נלמד גם לעניננו. שאם הקונה הוסיף בספר פגם שדרך לעשותו, כגון שרשם עליו את שמו[19], הרי זה כמי ששחט פרה ולא ידע שטריפה היא, ועל המוכר להחזיר לו את כל דמי הספר. אך אם הלוקח נהג בספר בצורה בלתי רגילה, כגון ששפך עליו משקה[20] וכדומה, אזי מחזיר לו המוכר את דמי הספר הפגום בניכוי דמי הפגם שהוסיף בו.
אמנם נראה להוכיח שישנה אפשרות שלמרות שהלוקח עשה בחפץ מום נוסף שאין דרך לעשותו, מכל מקום על המוכר להשיב לו את כל דמי החפץ מבלי לנכות את דמי המום שעשה.
דהנה כתב הנתיבות[21] בדין זה: "עיין בטור . . שנלמד מהא דטבח. ואף דלכאורה לא דמי, דשם בקנאו לשחיטה מיירי דתרוייהו לא ידעו אם היא טריפה ואי אפשר להתברר רק בשחיטה, ודאי כשהזיק הוא בדבר שאין דרכו לעשותו והי' באופן דהוי היזק, אפילו בבהמה טריפה חייב. מה שאין כן במכר, אחר שהמוכר ידע מהמום ואִינה הלוקח, מהיכא תיתי יתחייב הלוקח דהא הלוקח בחזקת שלו הזיקה.
"ודמי להא דסוף סי' שמ"א (ס"ד) ביורשים שהניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה ואכלוה, דמשלמין דמי בשר בזול משום הנאה דידהו. משמע דאם הזיקו הבהמה ולא הי' להן שום הנאה דאין משלמין, כיון שנאנסו וסברי שהיא שלהן. והכי נמי דכוותי'.
"ואפשר לחלק, דבמזיק באונס יש חילוק בין אונס דדמי לאונס גניבה שפטור ובין אונס דדמי לאונס דאבידה דחייב, כמ"ש התוספות בב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל אמר, ע"ש[22]. ואם כן יש לומר, דהכא כיון שאפשר לבדוק אחר המום קודם שנשתמש בו דמי לאונס דדמי לאבידה דחייב". ע"כ.
וביאור הדברים: הנתיבות שואל שלכאורה הי' צריך להיות הדין שגם אם הלוקח הוסיף בחפץ מום שאין דרך לעשותו מכל מקום על המוכר להחזיר לו את כל דמי החפץ – בלא ניכוי, מאחר שהמוכר הונה אותו בכך שלא גילה לו שמוכר לו חפץ פגום, ומתוך כך חשב הלוקח שהחפץ קנוי לו בקנין מוחלט ולכן עשה בו ככל העולה על רוחו? ומתרץ, שמאחר שהי' באפשרות הלוקח לבדוק ולגלות את הפגם שבחפץ – קודם שיעשה בו פגם נוסף – ולא בדק, הרי זה כעין אונס הקרוב לפשיעה שחייבים עליו, ועל כן מנכה לו המוכר את דמי הפגם הנוסף שעשה.
ומדבריו אלו ניתן לכאורה לדייק, שבמקרה שהי' בחפץ כזה סוג פגם שלא הי' אפשר לגלותו קודם תחילת השימוש בחפץ, בכהאי גוונא יהי' הלוקח פטור על הפגם הנוסף שעשה – למרות שהוא פגם שאין דרך לעשותו.
ועל פי זה ייצא בנדון דידן, שלדעת הנתיבות, אם זמן מה לאחר תחילת השימוש בספר גילה בו הלוקח פגם שלא הי' ניתן לגלותו בבדיקה שיגרתית קודם תחילת השימוש, כגון שגילה באמצע הספר כמה עמודים שאינם כסדרם (שדבר זה אין מבחינים בו אלא בעת הלימוד הסדיר בספר), בכהאי גוונא יחזיר לו המוכר את כל דמי הספר בלא ניכוי דמי המום הנוסף שעשה בו בעת השימוש, למרות שהוא מום שאין דרך בני אדם לעשותו[23].
קיצור: א. אדם שקנה ספר עם פגם שאפשר להבחין בו קודם השימוש, ובינתיים השתמש בספר והוסיף בו פגם אחר. אם הפגם הנוסף הוא דבר שדרך בני אדם לעשותו, על המוכר להחזיר לו את כל דמי הספר ואינו מנכה לו מאומה על הפגם שהוסיף. אך אם זהו פגם שאין דרך בני אדם לעשותו, מנכה לו המוכר את דמי הפגם שהוסיף ומחזיר לו את שאר דמי הספר. ב. ואם בעת הקני' הי' בספר פגם שלא ניתן לגלותו קודם תחילת השימוש, מדברי הנתיבות משמע שגם אם בינתיים הוסיף בו פגם שאין דרך בני אדם לעשותו, מכל מקום מחזיר לו המוכר את כל דמי הספר ואינו מנכה לו מאומה על הפגם הנוסף.
ג. אמנם עדיין יש מקום להסתפק האם דין זה – שעל המוכר להחזיר ללוקח את דמי המקח הפגום גם לאחר שעשה בו פגם נוסף – שייך בנדון דידן. שהרי מוכרי הספרים אינם מדפיסים אותם בעצמם, אלא הם רק "סרסורים" הקונים ספרים מאת מחבריהם או ממפיצים שונים ומוכרים אותם ללקוחות. ואם כן לכאורה יכול המוכר לטעון ללוקח, שמאחר ואני רק סרסור לא נודע לי מפגם זה, וגם לא אני אשם בו אלא מי שמכרו לי פגום, ובשלמא אם לא היית עושה בו פגם נוסף הייתי יכול לקחתו ממך ולהחזירו למי שמכרו לי וכך היית מקבל את דמיו בחזרה, אך כעת שעשית בו פגם נוסף ואינני יכול להחזירו למי שמכרו לי אינני מחוייב להחזיר לך את דמיו מביתי.
טענה זו נידונה בהרחבה בגמרא בבא מציעא[24], וז"ל: "ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסרי' לבקרא, לא הוו לי' ככי ושיני למיכל ומית . . והכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי, דאשכחוהו למרי' דתורא ושקול יתמי זוזי מיני'. אלא מאן קא טעין, מרי' דתורא קטעין, איבעי לי' לאודוען. מאי מודעינן לי', מידע ידע דמקח טעות הוי? בספסירא, דזבן מהכא ומזבין להכא הלכך משבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול".
כלומר, הגמרא מסיקה שסרסור שמכר שור ללא שיניים, והקונה העמידו יחד עם שאר שווריו והניח לפניהם לאכול, ולאחר זמן קצר מת השור חסר השיניים מאחר שלא יכל לאכול, נשבע הסרסור שלא נודע לו ששור זה מחוסר שיניים ונפטר.
וכן כתב הרמב"ם[25]: "הי' המוכר ספסר שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה, הרי הספסר נשבע שבועת הסת שלא ידע במום זה ויפטר. מפני שהי' על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות והי' הספסר מחזירו על המוכר הראשון, והואיל ולא עשה הוא הפסיד על עצמו".
וכך פסק המחבר בשולחן ערוך[26]: "המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המקח מחמת אותו המום הרי זה מחזיר את הדמים. כיצד, המוכר לחבירו שור שאין לו טוחנות (פירוש שינים), והניחו הלוקח עם הבקר שלו והי' מניח המאכל לפני כולם ואוכלים ולא הי' יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר את הדמים . .
"ואם הי' המוכר ספסר (פירוש, קונה ומוכר בהמות בשוק, ביום שקונה מוכר, רש"י) שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו, ולא ידע במום זה, הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר, מפני שהי' על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהי' הספסר מחזירו על הלוקח הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו".
נמצא, שלדעת הרמב"ם והמחבר הסרסור פטור מלשלם ללוקח על מום שהוא לא הי' אמור לדעת ממנו, מאחר שהלוקח עשה בו מום נוסף המונע מהסרסור לחזור על הבעלים הראשונים.
אבל הטור[27] הביא את דברי הרמב"ם וחלק עליהם, והסיק בזה"ל: "שהמוכר חייב לשלם ליתמי, אף על פי שהי' סרסור שקונה ומוכר ואפשר שלא הכיר בו, מכל מקום הטעה אותם וצריך לשלם".
וכן פסק הרמ"א[28]: "ויש חולקין וסבירא להו דאפילו הסרסור צריך לשלם, דאף על גב דהוא נתאנה אין לו להונות אחרים, והוא הדין בכל כיוצא בזה. וכן נראה לי עיקר". וכך פסק שם הסמ"ע[29].
נמצא שיש לנו מחלוקת מה דין סרסור הטוען שלא ידע שהחפץ פגום ואין לו אפשרות להחזירו למי שמכרו לו – לדעת המחבר הוא פטור מלשלם ללוקח, ולדעת הרמ"א חייב.
ומסתבר שמחלוקת זו תהי' גם בנדון דידן במוכר ספרים – שדינו כסרסור[30] – שאם מכר ספר פגום ועד שגילה הלוקח את הפגם הספיק לעשות בו פגם נוסף, לדעת המחבר ישבע המוכר שלא ידע מהפגם ויפטר, ולדעת הרמ"א יחזור הספר למוכר ויחזיר ללוקח את דמיו.
והנה בהמשך דבריו כותב הרמ"א: "וכל שכן בדבר שלא פשע הקונה כלל כגון שמכר לו טבעת בחזקת זהב ואחר כך שברו הלוקח ונמצא בו בדיל, שחייב להחזיר לו מעותיו אף על גב שגם המוכר נתאנה בו".
ובסמ"ע[31] מבאר מהו ה"כל שכן" בטבעת: "פירוש, ומה בשור דפשע הלוקח קצת דהי' לו לבדוק השור לראות על אכילתו ועל בריאותו להחזירו לסרסור מיד באופן שיחזור גם הסרסור מאשר קנהו מאתו, אפילו הכי אמרינן דהסרסור יפסיד, כל שכן בקנה ממנו טבעת בחזקת זהב דאינו עומד לבדוק ולראות בפנים בנסתרות, דההפסד הוא על המוכר אף שהוא סרסור".
כלומר, אדם שקנה שור ולא גילה מיד שאין לו שיניים והשור מת ברעב, יש בזה קצת פשיעה, מאחר שהי' יכול לבדוק ולהבחין בכך בקלות על ידי שיתן לפניו לאכול. מה שאין כן אדם הקונה טבעת, בודאי לא נדרש ממנו לשבור אותה בכדי לבדוק האם היא מזויפת או לא, ואם כן במקרה כזה בודאי שעל הסרסור לשאת בהפסד ולהחזיר ללוקח את דמי המקח.
ונראה לומר, שבמכר טבעת בחזקת שהיא של זהב ונמצאה של בדיל מסכים גם המחבר עם הרמ"א שעל הסרסור לשאת בהפסד למרות שלא נודע לו מהמום.
ובהקדים דברי המחבר להלן[32]: "המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות (פירוש, שהתחיל להתהוות בו צורת האפרוח) שאינם ראויים לאכילה, הוי מקח טעות ומחזיר את הדמים. ועכשיו לא נהגו כן ומנהג מבטל הלכה".
ומקור דבריו בטור, וז"ל: "וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל . . המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינן ראויין לאכילה, אף על פי שלא הכיר בהן המוכר הוי מקח טעות. אף על פי שקנאם גם הוא ונתאנה, מכל מקום בשביל זה אין לו להונות אחרים". ע"כ. כלומר, הרא"ש לומד שגם אם מוכר הביצים הי' סרסור הקונה ומוכר לאחרים, ולא ידע שהביצים מקולקלות, מכל מקום עליו לשאת בהפסד ולהחזיר את דמי המקח ללוקח שקנה ממנו.
[ולהעיר, שמדברי הגמרא[33] משמע שכל מכירת הביצים היתה בדרך סרסרות, וז"ל: "תנו רבנן, אין משתכרין פעמים בביצים". ופירש הרשב"ם: "נראה לי, משום דביצים אין בהם חיי נפש כל כך, וגם טורח מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזר בעיירות לקנות ביצים, ולכך התירו לו להשתכר יותר משתות". ע"כ. הרי מפורש שמכירת הביצים היתה לא על ידי הבעלים עצמם אלא על ידי סרסורים הקונים מהבעלים ומוכרים ללקוחות. ואף על פי כן פוסק הרא"ש שעל הסרסור להחזיר ללוקח את דמי הביצים המוזרות, משום שאם הוא נתאנה על ידי הבעלים אין לו להונות את הלוקחים ממנו].
וכתב הבית יוסף על דברי הטור הנ"ל: "ולי נראה . . דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דישבע המוכר (=הסרסור) שלא ידע במום זה ויפטר, אלא מפני שהי' לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והי' הסרסור מחזירו לבעלים וכמבואר בדבריו, אבל במוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות דלא שייך האי טעמא דהא אין אדם עשוי לבקע ביצים אלא בשעה שהוא צריך להם, מודה הרמב"ם דהוי מקח טעות".
כלומר, הב"י מבאר שדברי הרמב"ם שהסרסור נשבע ונפטר נאמרו דוקא במקח שהלוקח הי' אמור לבודקו קודם שייפסד, כגון בשור שנמכר ללא שיניים טוחנות, וכנ"ל. אבל במקח שהלוקח לא הי' אמור לגלות את מומו מראש וגילהו רק לאחר שנפסד המקח, יודה הרמב"ם שעל הסרסור לשאת בהפסד. ולכן, בביצים יסכים הרמב"ם עם הרא"ש שהסרסור חייב להחזיר ללוקח את דמי הביצים המוזרות, מאחר שלא הי' ללוקח לדעת על קלקולן קודם שעת פתיחתן.
ואם כן נמצא, שגם לדעת הרמב"ם – והמחבר דעימי' – ישנם מקרים שהסרסור אינו נפטר בטענה שלא ידע מהמום, והיינו כאשר הלוקח לא הי' יכול לגלות את המום מבעוד מועד אלא לאחר שהמקח נפסד.
ומכך ניתן לכאורה להסיק, שגם בדין השני הנ"ל שכתב הרמ"א – במוכר טבעת זהב ונמצאה של בדיל – מסכימים עימו הרמב"ם והמחבר שהסרסור חייב להחזיר הדמים ללוקח למרות שלא הכיר במום זה, משום שבמקרה זה לא הי' הלוקח יכול לגלות את המום קודם שהטבעת נשברה, ואין זה דומה למקרה של המוכר שור ללא שיניים טוחנות שהי' ללוקח לגלות המום קודם שימות השור וכשלא עשה כן הוי "פשיעה" מצידו.
ועל פי זה יש לומר שהוא הדין לענין ספר שנמכר פגום והלוקח עשה בו פגם נוסף, שאם הפגם הראשון הוא פגם גלוי שהלוקח הי' יכול לגלותו קודם שיתחיל להשתמש בספר, באנו בזה למחלוקת המחבר והרמ"א, שלמחבר ישבע המוכר (=הסרסור) שלא ידע במום זה וייפטר, ולדעת הרמ"א יחזור הספר לסרסור ויחזיר ללוקח את דמיו, דלמרות שלא ידע ממום זה מכל מקום הרי נתאנה הלוקח על ידו. ואם הי' זה מום נסתר שהלוקח לא הי' יכול לגלותו בבדיקה שיגרתית קודם תחילת השימוש בספר אלא רק אחר שמשתמש בו משך זמן (וכנ"ל – כגון שכמה עמודים באמצע הספר אינם כסדרם), אזי גם לדעת המחבר חוזר הספר למוכר ומחזיר הדמים ללוקח כדין מוכר רגיל[34].
ד. והנה ידוע הכלל בענין כל דיני מקח וממכר שנאמרו בש"ס ופוסקים – ש"אין דברים אלו אמורים אלא במקום שאין מנהג ידוע, אבל במקום שיש מנהג ידוע הכל הולך אחר המנהג"[35].
ועל פי זה מובן, שכל המתבאר לעיל מתי חייב המוכר להחזיר ללוקח את דמי המקח ומתי לא, אמור במקום שאין מנהג מדינה ידוע, אבל במקום שמנהג המדינה ידוע יש לעשות כפי מנהג המדינה.
סיכום:
א. מי שקנה ספר ולאחר זמן מצא בו פגם ניכר וגלוי שהי' ניתן להבחין בו כבר בחנות, אין המוכר חייב להחזיר את המקח. ואם הלוקח עדיין לא שילם על הספר, הרשות בידו להחזירו למוכר.
ב. אם מצא הלוקח בספר פגם שלא הי' ניתן להבחין בו בחנות, אלא שבינתיים כבר הספיק לרשום עליו את שמו; אם הי' יכול לגלות הפגם בבדיקה שיגרתית בביתו קודם שירשום עליו את שמו, לשיטת המחבר: ישבע המוכר שלא ידע מפגם זה (דגם הוא נתאנה על ידי מי שמכרו לו) וייפטר, ולשיטת הרמ"א: הספר חוזר למוכר ויחזיר ללוקח את כל דמיו. ואם לא הי' יכול הלוקח להבחין בפגם בבדיקה שיגרתית אלא לאחר שימוש ממושך, גם לשיטת המחבר חוזר הספר למוכר ויחזיר ללוקח את כל דמיו.
ג. אם קודם שהבחין הלוקח בפגם, השתמש בספר ועשה בו פגם נוסף שאין דרך לעשותו (כגון שלכלכו במאכל ומשקה); אם הי' יכול לגלות הפגם הראשון בבדיקה שיגרתית קודם תחילת השימוש בספר, לשיטת המחבר: יישבע המוכר שלא ידע מפגם זה וייפטר כנ"ל, ולשיטת הרמ"א: הספר חוזר למוכר ומחזיר ללוקח את דמיו בניכוי דמי הפגם שהוסיף. ואם לא הי' הלוקח יכול להבחין בפגם הראשון בבדיקה שיגרתית, הספר חוזר למוכר ומחזיר ללוקח את כל דמיו.
ד. וכל זה במקום שאין מנהג מדינה ידוע, אבל במקום שיש מנהג ידוע הכל הולך אחר המנהג.
[1] הלכות מכירה, פט"ו ה"ג.
[2] חו"מ סי' רל"ב ס"ג.
[3] בבא מציעא, דף ל' ע"ב מדפי הרי"ף.
[4] בבא מציעא, דף מ"ט ע"ב במשנה. שו"ע חו"מ סי' רכ"ז ס"ז.
[5] על הרמב"ם שם.
[6] שם.
[7] ח"ג סי' קס"ט.
[8] כלומר, המשנה למלך פירש את משמעות המילה לאלתר, מיד לאחר הקניה, שברגע שהיה באפשרות הלוקח לגלות את המום שות אינו יכול לחזור בו מהמקח. אך השבות יעקב מבאר, שהכוונה ב"לאלתר" היא – מיד בשעת הקניה, וכבפנים.
[9] שם.
[10]סי' רל"ב משפט האורים סק"א.
[11] סי' רכ"ז ס"ק ד'.
[12] דהמחבר שם ס"ז פסק, שלאחר שעבר הזמן "בכדי שיראה לתגר" אינו יכול להחזיר אונאה. ובש"ך שם כתב: "משמע דוקא שכבר נתן המעות . . דאם לא נתן המעות מיגו דיכול למימר לו נתתי יכול גם כן לומר לא נתרציתי. וצריך עיון".
[13] כן הוא הלשון על פי הגהת הפתחי תשובה ס"ק א' (בגוף דברי הנתיבות הלשון הוא "מוכח דבלא מיגו לא אמרינן דמחיל").
[14] ראה שו"ע אדה"ז סי' תל"ז סוס"ז. ושם בקו"א ד': "ולענין ממונא צריך לדקדק בדין זה, דכיון שיש חילוקי דיעות יכול המוחזק לומר קים לי".
[15] לשון אדה"ז שם סוס"ז.
[16] נ' ע"ב.
[17] הלכות מכירה פט"ז ה"ו.
[18] חו"מ סי' רל"ב סי"ג.
[19] שכתיבת שם הבעלים על הספר, מלבד שהוא מנהג העולם, יש בזה גם ענין של "לפני עיור", שלא להכשיל בני אדם שיחשבו שזהו ספר ללא בעלים ועלולים לקחתו. ולהעיר מצוואת רבי יהודה החסיד (אות מ"ז): "לא יכתוב אדם על ספר 'שלי הוא', אלא יכתוב עליו שמו בלי שלי הוא".
[20] להעיר מספר חסידים (סי' תתצ"א): "כשיש לאדם להביא ספר ודיו או דבר לח, לא יביא בפעם אחת פן ישפוך על הספר".
[21] סי' רל"ב משפט האורים סק"ה.
[22] בתוס' שם נתבאר "דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה", ומסיק, שאדם שהזיק חייב בתשלומים אפילו כשלא פשע, "משום דהוי כעין אבידה" שהיא קרובה לפשיעה.
[23] אכן, במקרה שהלוקח השתמש בספר בדרך בזיון וכתוצאה מכך נעשה בו הפגם הנוסף, יש מקום לומר שגם להנתיבות יתחייב בדמי הפגם. כי מאחר שגם בספרים שלו אסור לו לנהוג בבזיון, אין מקום לטענה הנזכרת לעיל בדברי הנתיבות – שמאחר שחשב שהוא שלו לכן השתמש בו כרצונו, שהרי גם בספרים שלו אסור לו להשתמש באופן כזה.
[24] מ"ב ע"ב.
[25] הלכות מכירה פט"ז הי"א.
[26] חו"מ סי' רל"ב סי"ח.
[27] שם.
[28] שם.
[29] שם ס"ק מ"ד.
[30] רש"י (הובא לעיל בתוך דברי המחבר במוסגר) הגדיר את הסרסור כמי ש"ביום שקנה מוכר". אך אין הכוונה שבזה תלוי גדר הסרסור וכל שאינו מוכר באותו יום שקונה דינו כמוכר רגיל. אלא גדר הסרסור הוא, כל שאינו אמור לגלות המום בזמן שהמקח נמצא ברשותו. ומה שרש"י מדייק "ביום שקנה מוכר", הוא משום שבגמרא שם מדובר בשור שמומו הוא שאין לו שיניים, ובכהאי גוונא אכן דוקא אם קונה ומוכר באותו יום אינו אמור לגלות מום זה, אך אם השור שוהה בביתו יום אחד הוא אמור לגלות את מומו, שהרי במשך יום שלם בודאי נזקק להאכילו ואז הי' לו להבחין בכך. אבל במוכר ספרים, הרי אין דרכו כלל לפשפש ולעיין בין דפי הספרים שבחנותו אלא מניחם על גבי המדף ושוהים שם עד שנמכרים, ועל כן מסתבר שגם אם שוהים אצלו משך זמן דינו כסרסור ויכול לטעון שלא הבחין בפגם זה שנמצא בספר (להעיר מסמ"ע שם סק"מ: "ואינו משהה כו' ולא ידע כו', זה תלוי בזה, דכיון דאינו משהה מסתמא לא ידע והמוציא מחבירו עליו הראי'". ע"כ. שמדבריו משמע שעיקר טעם הקולא בסרסור הוא מפני שאינו אמור לדעת מהמום, ואם כן מובן שגם בסחורה השוהה אצל המוכר משך זמן, אם ישנן סיבות אחרות שמחמתן אינו אמור לדעת מהמום דינו כסרסור).
[31] שם ס"ק מ"ב.
[32] שם סי"ט.
[33] בבא בתרא צ"א ע"א.
[34] ונראה לומר שכן מוכח גם מדברי המחבר שם סי"ד, וז"ל: "קנה סדין וקרעו לעשות חלוק ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה, מחזיר לו הקרעים". ע"כ. כלומר, מאחר שהלוקח לא יכל לגלות המום קודם הקריעה, על כן חייב המוכר להחזיר לו את דמי הסדין. ודברים אלו אמורים גם במוכר שהוא סרסור, כדמשמע מדברי הסמ"ע (שם ס"ק ל"א): "רצה לומר, שקנה בגד או סדין מן האומן או סוחר". והיינו, שלמרות שכעת אין הסוחר יכול להחזיר הסדין למי שמכרו לו מאחר שהלוקח קרעו, מכל מקום חייב הסוחר להחזיר ללוקח את דמיו.
וראה גם סמ"ע שם ס"ק מ"ד: "והבית יוסף כתב . . שגם הרמב"ם שכתב בדין הנ"ל (=דשור) דההפסד הוא על הלוקח ולא על הסרסור, מודה בנמצאו הביצים מוזרות, ומטעם דכאן אין הביצים עשויים לבקע אלא בעת שצריך לבקעם לתבשילו ומה הי' ללוקח לעשות, מה שאין כן בשור שאין לו טוחנות הנ"ל [וכעין הטעם שכתבתי לפני זה בקונה טבעת (=בס"ק מ"ב, שיש חילוק בין מקרה שהי' ללוקח לבדוק ולגלות המום, למקרה שלא יכל לבדוק)]. וזהו גם כן טעמו פה בשולחן ערוך, דסתם וכתב לעיל בשור דההפסד הוא על הלוקח, וכאן סתם וכתב דבביצים הנמצאות מוזרות ההפסד על המוכר". ע"כ. כלומר, הסמ"ע מבאר שהטעם שפטר הרמב"ם את המוכר במקרה של שור שנמצא ללא שיניים טוחנות, הוא רק משום שהלוקח הי' אמור לבדוק ולגלות את המום קודם שהשור ימות. אך במקרה שלא שייך לתבוע מהלוקח לגלות את המום מבעוד מועד, כגון בטבעת זהב שנמצאה של בדיל, ודאי שהמוכר חייב להחזיר ללוקח את כל דמי המקח. ומוסיף, שכך משמע גם מדברי המחבר. ואם כן לכאורה פשוט שניתן להסיק מדבריו אף לנדון דידן במוכר ספר ונמצא בו פגם, וכנ"ל.
[35] שו"ע חו"מ סי' ר"כ סט"ו. וראה שם סי' רט"ו ס"ח. סי' רי"ח סי"ט. סי' רכ"ט ס"ב. סי' ר"ל ס"י. סי' רל"ב ס"ו. שו"ת הריב"ש סי' קה.
כל התכנים שבמדור "מאמרים בהלכה" הם על דעת כותב המאמר בלבד. ואינם תחת פיקוחו של הרב הגאון מאיר אהרון שליט"א. הרב מפקח אך על התוכן הנמצא ב"שו"ת" האתר ו"פינת ההלכה", וכל הפסקים נדרשים לדעתו והסכמתו. עם זאת מובן כי הרבנים הכותבים באתר הנם ללא ספק תלמידי חכמים ויראי שמיים.
