- מצות סיפור יציאת מצרים בליל הפסח היא מ"ע דאורייתא[1], ומצוה זו היא, שבליל טו בניסן כל אחד מישראל יהלל וישבח השם כפי צחות לשונו, על כל הניסים שעשה לנו בענין יציאת מצרים, שגאלנו, ולקח נקמתנו מהם[2]. וגם אם אין לו בן שמסיב עמו בליל זה, מחויב לספר לאחר שיושב עמו, ומ"ש בתורה 'והגדת לבנך' – לאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה. ואפילו אם יושב לבדו צריך לספר בינו לבין עצמו[3]. ויתירה מזו המצוה היא שיספר סיפור יצי"מ בפיו דוקא, ולא יוצא ידי חובתו בהרהור ומחשבה לחוד שהרי נאמר "והגדת"[4]. ובטעם הדבר שצריך להיות ההגדה בדיבור דוקא, כתב בספר החינוך[5], שהיות ובדיבור מתעורר הלב, לכן צריך להיות הסיפור בדיבור בפיו דוקא כדי שיתעורר לבו בדבר[6].
ולכן גם ההגדה צריכה להיות מובנת ומתאמת לפי יכולת השומעים, וכמו שכתב אדה"ז בשלחנו: "ולפיכך צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים או יפרש להם הענין לפי דעתם, אם הם מבינים הרבה יפרש להם הכל"[7].
מדברי רבנו הללו גם למדנו שהמצוה לספר היא לכל בין גדולים ובין קטנים, כמ"ש רבנו שצריך שיהיה "בלשון שמבינים הקטנים והנשים", שהם לפעמים לא מבינים את לה"ק שבהגדה, ומתוך דבריו מובן שאצ"ל שצריך לספר גם לאנשים הגברים שמסובים בשלחן הסדר בשפתם וכהבנתם[8]. וכבר בהגדה מצינו שהפיסקא 'הא לחמא עניא' נכתבה בארמית, כדי שיבינו זאת גם עמי הארץ, וזאת מכיון שבעת שנתקן נוסח זה, דברו כל העם ארמית, ולכן נתקן בלשון זו, וכבר עמד רבנו בהגדתו[9] על הסיבה ששאר חלקי ההגדה הם בלה"ק ולא בארמית שהיתה מדוברת אז, ובפרט 'מה נשתנה' שהיא בלה"ק ולא בשפת העם המדוברת – ארמית, והלא צריכה היא להיות מובנת לקטנים במיוחד? ותירוץ שחלק זה של ההגדה ('מה נשתנה') נתקן כבר בזמן הבית, כמובא במשנה בפסחים[10], ובזמן הבית לה"ק היא היתה השפה המובנת לכל, לכן נשאר הנוסח בלה"ק. משא"כ בתקופה מאוחרת יותר שתיקנו פסקת 'הא לחמא', תיקנוה בשפה המדוברת אז. אבל מעיקרא ועד עתה נשאר והווה הציווי לפרש סיפור יצי"מ בשפה שמובנת לנוכחים לפניו.
- מצות סיפור יציאת מצרים חלה גם על הנשים (היינו שיש להן בעצמן חיוב לספר ביציאת מצרים, ולא רק שיש חובה על האנשים לספר להן), אמנם נחלקו הראשונים האם מצות הנשים בסיפור היא מדאורייתא או מדרבנן (דעת החינוך[11] שהיא מדאורייתא ורבים תמהו על מקורו. ורבינו בהגדתו (ד"ה מצוה עלינו לספר ביצי"מ) הביא שכן היא גם דעת הר"י בתוס' עי"ש). ודעת רוב הפוסקים היא שמצות הסיפור בנשים היא מדרבנן. שהרי הן פטורות מכל מ"ע שהזמ"ג, ומצווה שמיוחדת דוקא לליל פסח היא בודאי בכלל המצוות הללו שהזמ"ג. ורבינו בהגדתו (ד"ה הנ"ל) מדייק שכך היא גם דעת אדה"ז, שחיוב הנשים בזה הוא מדרבנן[12].
גם הקטנים והקטנות מחויבים בסיפור יציאת מצרים בלילה זה מדין חינוך[13].
- עוד מדייק רבינו בפרושו להגדה (ד"ה הנ"ל) שלדעת אדה"ז מצות סיפור יציאת מצרים שבליל פסח לא צריכה להיות בדרך תשובה דוקא, ולא זו מגדרי המצוה כלל, אלא שפעולת השאלה היא דרך לעורר הילד שירצה שיספרו לו ענין מעשה לילה זה ונסי יציאת מצרים, וכן משמע רי"ף, רשב"א ורמב"ם שלא הזכירו תנאי זה מגדרי המצוה, בשונה מכך היא דעת המנחת חינוך, ה'שבח פסח', וכ"מ קצת בספר החינוך[14] שהחידוש במצות סיפור יצי"מ שבליל פסח (על זכירת יצי"מ שבכל השנה) שצ"ל בדוקא בדרך שאלה ותשובה.
- עתה בבואנו לדון על מי שקשה לו להיות נוכח בכל אמירת ההגדה הן מצד שהוא קטן שהגיע לחינוך או אשה שעסוקה גם בטיפול בילדים ובמטבח וכו' ולא תמיד יכולה לשבת כל משך אמירת ההגדה ליד השלחן[15], וכן ביתר שאת קיימת שאלה בחולה שאינו מסוגל להישאר בנוחות לאורך זמן ולקרוא ההגדה, מהו עיקר חיוב ההגדה שעליהם לאומרו בליל הסדר?
ביסוד בסדר ההגדה שאומרים בליל זה איתא בש"ס[16]: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה כולה". ובהמשך לזה כתבה הגמ': "מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו". וכתבו רבותינו הראשונים[17] שבימינו ('האידנא') נוהגים לעשות כדעת שני האמוראים, ולומר הן את עבדים היינו והן את מתחילה עובדי ע"ז וכו'. ומוסיף הרבי[18] ע"פ האבודרהם[19] ועוד, שהיות ויש גורסים שם בש"ס שהדעה לומר 'עבדים היינו' היא לא דעת שמואל אלא דעת רב או דעת רבא, ומכיון שבכל מקום שנחלקו רב ושמואל, אם זה מחלוקת ב'איסורי' – הלכתא כרב, וכן איתא בש"ס שהלכתא כרבא לגבי אביי (בר מיע"ל קג"ם)[20], וא"כ לגירסאות אלו שדעת רב/רבא שאמירת 'עבדים היינו' היא ה"מתחיל בגנות" – יש לומר דוקא 'עבדים היינו' (כי הלכתא כוותיהו), ולכן הקדים מסדר ההגדה אמירת "עבדים היינו" תחילה, ואח"כ "מתחילה עוע"ז כו'", אף שהענין המסופר בפיסקא "מתחלה עובדי עבודה זרה וכו'" קדם למאורע של "עבדים היינו"[21].
ואח"כ יש לומר את דרשת 'ארמי אבד אבי' כפי שמופיעה בנוסח ההגדה, דהיינו שמתחילים מהפיסקא "צא ולמד" וממשיך עד גמר עשרת המכות ודברי רבי יהודה – דצ"ך עד"ש באח"ב[22].
עוד איתא במשנה[23] שם: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח – על שום כו' מצה על שום וכו' מרור על שום וכו' ", וביאר הרשב"ם שם: "כל שלא אמר – שלא פירש טעמן", דהיינו שלא סגי באמירת הכותרת פסח מצה ומרור אלא יש לבאר טעמן וענינם של דברים הללו בליל הפסח.
ע"פ הנ"ל כתב אדה"ז: "ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים"[24]. למרות שמקורו של אדה"ז הוא מהרמב"ם (כמצוין במ"מ) אך בניסוח הדברים כפי שניסחם אדה"ז התחדשו כמה חידושים ונפק"מ לדינא לגבי הגדרת עיקר ההגדה, וכפי שיבואר להלן.
[במ"ש אדה"ז לומר את פיסקת בכל דור ודור כו' ואתנו הוציא משם כו' כחלק 'מעיקר ההגדה' – אולי י"ל שפיסקא זו היא הדגשת החלק ש"מסיים בשבח" (כנזכר לעיל שאמרה הגמ'[25] ש"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"), ומהו השבח שבזה? מבואר באבודרהם (שם): "ופי' ומסיים בשבח – שהוציאנו הקב"ה ברכוש גדול ממצרים שהיינו שם עבדים" וכנראה אין הדגשת היציאה ברכוש גדול תנאי עיקרי בשבח, אלא עיקר השבח שיצאנו ממצרים שהיינו עבדים שם, ולזה אומרים הפיסקא: "ואותנו הוציא משם כו'". ואף שכבר בפיסקא ד"עבדים היינו" הזכרנו השבח ש"ויוציאנו ה'" ומה טעם יש לכופלה שוב? ואפשר שכאן בפיסקת 'בכל דור ודור הוא' ה"סיום בשבח" למ"ד שמתחיל בגנות הוא מ"מתחילה עוע"ז וכו'" ויל"ע[26]].
לאור זאת נמצאנו למדים מענה לשאלתנו מהו עיקר חיוב ההגדה שיש לאומרו בליל הסדר, ולכן גם אלו שאינם יכולים לשבת כל משך אמירת ההגדה סביב השולחן ולומר ההגדה, צריכים לומר לפחות כל הקטעים הנ"ל. ואף בקטנים שהגיעו לחינוך ומסוגלים לקרוא הנ"ל, צריך לחנכם שיאמרו כל הנ"ל לפחות, ולסיים לאחר הנ"ל את הפיסקאות שבהגדה מ"לפיכך כו' עד סיום ברכת אשר גאלנו – 'ברוך אתה ה' גאל ישראל' (ראה להלן הנוסח כולו מסודר בצורה רצופה).
וכמובן כל הנ"ל הוא המינימום, אך מי שיכול חל עליו הציווי ד"כל המרבה לספר", שהיא גם חלק מחידוש וייחוד מצות סיפור יצי"מ בלילה זה[27], ואף בחולה, כשיכול יש לו להתאמץ ולומר ההגדה כתיקונה, אך לכה"פ יאמר עיקר ההגדה כנ"ל.
וכאמור לעיל מדברי אדה"ז מבואר ש"צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים או יפרש להם הענין לפי דעתם, אם הם מבינים הרבה יפרש להם הכל" דהיינו שצריך לבאר בשפה מובנת למסובים שומעי ההגדה – את תוכנם העיקרי של פיסקאות הנ"ל. ומסתבר שגם במצבים שאינו יכול להאריך ולקרוא את ההגדה בלשונה מילה במילה, ומסביר לנוכחים את תוכן כל הפיסקאות הנ"ל, יצאו יד"ח.
- כל הנ"ל הם החלקים בהגדה שלפי אדה"ז נכללים "בעיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים[28] חובה על הכל[29]" וכאשר רוצה לומר נוסח ההגדה מקוצר אך לקיים על ידו לכתחילה את מצות סיפור יצי"מ בליל פסח כמו שציוונו השי"ת בתורתו בתורה 'והגדת לבנך'.
אמנם כשיש חולה שאינו מסוגל גם לאמירת הקטעים הנ"ל, יכול בדיעבד להקל יותר, ולהסתפק בקיצור מזה, דהיינו שיאמר תחילה רק פיסקת 'עבדים היינו'[30] ללא אמירת 'מתחילה עוע"ז וכו" (ולסמוך על הדעה שזהו החלק של "מתחיל בגנות" וכהגירסא שזו דעת רב, או רבא), ובאמירתו את המילים מילים 'ויוציאנו ה" מקיים את ה"מסיים בשבח"[31].
ואח"כ יאמר: 'פסח שהיו וכו", 'מצה זו וכו", 'מרור זה וכו" עד סיום הברכה, לקיים דברי רבן גמליאל[32], וכולל בתוכו גם אמירת התחלת ההלל כנוסח ההגדה שלפנינו.
[ואם אינו מסוגל לומר כעת[33] התחלת ההלל, יכול לדלג ההלל ולומר מיד הברכה, ולהשלים ההלל מתחילתו בזמן אמירת הלל, (אחר ברכה"ז)].
אמנם אם מחמת חוליו לא יכול לאכול את המצות או המרור או שניהם יחד, אזי באמירתו ברכת אשר גאלנו ידלג על המילים 'לאכול בו מצה ומרור', דהיינו משמיט מלהזכיר את מה שלא אוכל בפועל, ויאמר "והגיענו הלילה הזה, כן ה' אלוקינו יגיענו וכו'" וגומר הברכה[34].
כמו"כ באמירת 'מצה זו וכו" או 'מרור זה וכו", חולה כהנ"ל צריך לדלג על המילים "שאנו אוכלים". ויאמר: "מצה זו על שום וכו'", "מרור זה על שום וכו"'[35].
—
לאור הנ"ל ולנוחות המעיין מסוכם בזה למעשה נוסח מעשה ה'סדר' בקצרה, כולל ההגדה המקוצרת באופן של לכתחילה לשיטת אדה"ז (דהיינו שזהו עיקר ההגדה, ובמקום הצורך אפשר להסתפק בזה), והנוסח המקוצר למצבי דיעבד כמפורט לקמן.
תחילה יש לומר הקידוש ולשתות כוס א', ולשאול מה נשתנה (אחד יאמר וכולם שומעים),
ואח"כ יאמרו עיקר ההגדה [לכתחילה] כדלהלן:
- 'עבדים היינו' עד 'הרי זה משובח'.
- 'מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו"
- ממשיך עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי. דהיינו עד גמר עשרת המכות ודברי רבי יהודה – דצ"ך עד"ש באח"ב.
- רבן גמליאל היה אומר[36] וכו' עד סיום הברכה" ברוך אתה ה' גאל ישראל".
במקרה שגם זה ארוך מדי, ואין החולה יכול לומר אף בנוסח זה, ניתן בדיעבד לקצר יותר, דהיינו:
נוסח ההגדה המקוצרת במצבי דיעבד
יכולים להשמיט אמירת 'מה נשתנה',
להתחיל סעיף 1 דלעיל. ולעבור תיכף לסעיף 4 דלעיל, ויכולים להתחיל שם מהפיסקא: 'פסח שהיו [אבותינו] אוכלים כו" 'מצה זו כו" 'מרור זה כו'", ואח"כ אומרים פיסקת: בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך וכו', אם יכולים להמשיך עד סיום הברכה מה טוב, ואם לא אפשרי, אזי מיד אחר המילים "ונאמר לפניו הללוי-ה[37]" – ידלג ההלל ויעבור לברכה: 'ברוך אתה ה' כו'.. אשר גאלנו וגאל.. כו".. 'ברוך אתה ה' גאל ישראל'.
ואח"כ מברכים הגפן ושותים כוס ב'.
ואח"כ רחצה[38], מוציא, מצה, מרור, כורך, שלחן עורך, צפון, ברך (-ברכת המזון השלמה, ורק אם לא ניתן לאומרה כרגיל יעשו בקיצור כדלהלן):
נוסח ברכת המזון מקוצרת לסדרים ציבוריים שמצבם לא מאפשר לומר הכל כתיקונו, לליל פסח שחל ביום חול. ניסחו הגה"ח הרב חיים שלום דייטש שליט"א.
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים, ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. ברוך אתה ה', הזן את הכל.
נודה לך, ה' אלוקינו, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע, ועל הכל אנחנו מודים לך. ברוך אתה ה', על הארץ ועל המזון.
רחם, ה' אלוקינו, על ישראל עמך, ועל ירושלם עירך, ועל מלכות בית דוד משיחך, וזכרנו לטובה ביום חג המצות הזה, ובנה ירושלם עיר הקודש במהרה בימינו. ברוך אתה ה', בונה ברחמיו ירושלם. אמן.
ברוך אתה ה', אלוקינו, מלך העולם, [הא-ל אבינו מלכנו, המלך] הטוב ו[ה]מטיב. [לכל בכל יום ויום. הוא היטיב לנו, הוא מטיב לנו, הוא יטיב לנו. הוא גמלנו, הוא גומלנו, הוא יגמלנו לעד]. [ההוספות שבחצאי ריבוע הם שלי ע"פ המבואר בסי' קפח,א]
ואח"כ מברכים הגפן ושותים כוס ג'.
ואח"כ אומר/ים (או שומעים- שומע כעונה[39]) את ההלל, אם יכולים כולו מה טוב, ואם דילגו לפני כן על חלק הראשון של ההלל (לפני כוס ב'), יאמרו כעת מתחילת ההלל שדלגו לעיל עד סופו. וממשיכים עד סיום ברכת ישתבח ברצף (כנוסח שבהגדה).
ואח"כ מברכים הגפן ושותים כוס ד.
ואם אינם יכולים לומר כל ההלל השלם, יאמרו חלקו ודיו לענין חיוב הלל דפסח[40], וצריך לומר אחר ההלל את 'ברכת השיר'[41], ולכתחילה יש לומר פיסקת 'יהללוך' שבסיום ההלל, וגם את נשמת וישתבח..הבוחר בשירי זמרה וכו' חי העולמים, (לצאת לדעת כל הפוסקים מה נכלל בברכת השיר). אך אם החולה לא מסוגל לומר כל זאת, אזי יסמוך בשעת הדחק זו על דעת חלק הראשונים שסוברים שבאמירת הקטע 'יהללוך' לבדו (שמופיע בסוף ההלל), נחשב אמירת 'ברכת השיר', ולכן במקרה זה, מיד אחר סיום הקטע של יהללוך, אחר המילים "כי אתה א-ל" יוסיף את המילים: (שאינם כתובים בהגדה, אך אומרים אותם בכל פעם שמסיימים ההלל): "ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות"[42].
ואז מברך הגפן, ושותה כוס רביעית.
זה הנוסח בקיצור נמרץ, והשי"ת ישלח דברו וירפא תומ"י כל חולי ישראל בכל מקום שהם – אכי"ר, ונזכה השתא לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בביהמ"ק השלישי, בירושלים עיה"ק, בריאים ושמחים בבנין עיר הקודש והמקדש. ובב"א.
[1] שנאמר והגדת לבנך וגו'. וכמבואר בפסחים קטז,א. ברמב"ם חו"מ ז,א. ובשוע"ר סי' תעג סעיף מ
[2] החינוך מצוה כא.
[3] ראה בכ"ז בספהמ"צ לרמב"ם עשה קנז. ובחינוך שם.
[4] החינוך שם. וראה בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים מכ"ק אדמו"ר (ד"ה מצוה עלינו) שמונה ענין זה – שסיפור יציאת מצרים בליל פסח צריך להיות בדיבור – בין ששת החילוקים ששונַה מצות ליל זה ממצות זכירת יצי"מ בכל יום. ועי"ש במה שהעיר רבנו על דברי השאג"א בסי' יג. ואכמ"ל.
[5] שם.
[6] ולהעיר ממ"ש בכמה מקומות שהכוונה תלויה בלב דוקא ולא בדיבור, וכמו מ"ש אדה"ז בשו"ע (סי' תלד, ז-ח) לגבי אמירת כל חמירא: "ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו וכו'.. וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו.. ומכל מקום תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו ויאמר.. לפיכך בארצות הללו שאין עמי הארץ מבינים גם לשון ארמי צריך ללמדם ולהזהירם שיאמרו נוסח הביטול בלשון שהם מבינים שהרי עיקר הביטול הוא בלב לפיכך צריך להבין בלב מה שהוא מוציא בשפתיו.
..אבל אותן עמי הארץ וכן נשים שאינן יודעים כלל ענין הביטול וכוונתו.. אף על פי שאמרוהו.. לא יצאו ידי חובתן שהרי עיקר הביטול וההפקר הוא בלב שאם אינו מפקירו בלבו אף על פי שהוא אומר שמפקירו אין זה כלום..".
הרי משמעות הדברים שהכוונה תלויה בלב ולא באמירה בפיו. ואלו בנדון דידן אומר החינוך שהאמירה בפיו מסייעת הכוונה? אך הנראה פשוט ההבדל בין המקומות, דבסי' תלד (וכיוצ"ב) עוסק באמירה של אחד שלא מבין פירוש המילות ולא מכיר השפה, בזה ברור שהדיבור אינו מסייע או מעלה כלל בכוונה, והכל תלוי בלב דוקא, אבל כשמבין השפה, הרי שכאשר קורא המילים בקול, הקול מעורר הכוונה (ראה של"ה שער האותיות אות ק ס"ק קעה. לקו"ת אחרי כה, סע"ד. שוע"ר סא,ה). ולכן בענין זה שדרוש התעוררות הלב לזכור ניסי השם ונוראותיו שעשה עמנו, יש לעשות כל מה דאפשר לעורר מקסימום כוונת הלב, ולזה צריך להוסיף הדיבר בפה נוסף על כוונת הלב.
[7] סי' תעג, מב.
[8] וכנ"ל שמ"ש לבנך הוא לאו דוקא, ראה פסחים קטז,א שם.
[9] ד"ה הא לחמא.
[10] שם.
[11] שם.
[12] ראה סי' תעב סכ"ה.
[13] סי' תעב שם.
[14] בעלי דעה זו הובאו בהגדת הרבי ד"ה הנ"ל.
[15] ראה משנה ברורה סי' תעג, ס"ק סד לגבי המשרתת, וכן כל כיוצ"ב.
[16] בפסחים דף קטז, א.
[17] רי"ף והרא"ש והר"ח בפירוש הסוגיא שם, וכן באבודרהם (סדר ההגדה ופירושו, עבדים היינו). וציין להם הרבי בהגדתו ד"ה עבדים היינו.
[18] בהגדתו ד"ה עבדים היינו
[19] שם.
[20] קידושין נב,א.
[21] הרבי בפירושו להגדה שם, ע"פ מ"ש באבודרהם.
[22] ראה הגדת הרבי ד"ה צא ולמד כו' וד"ה ויגר שם- דצ"ח עד"ש באח"ב. והבן.
[23] פסחים קטז א-ב.
[24] שוע"ר סי' תעג סעיף מג.
[25] פסחים קטז,א.
[26] ועיין עוד בהגדה שלמה עמ' 31 כמה שיטות בהסברת היכן ה"מתחיל בגנות" והיכן ה"ומסיים בשבח".
[27] ראה הגדת רבנו שם ד"ה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, בחילוק השישי.
[28] אמנם מדאורייתא יוצא בדיבור בעלמא מענין יציאת מצרים, ראה הגש"פ של הרבי ד"ה לא יצא ידי חובתו. וראה לקמן הערה 32.
[29] סי' תעג, מג.
[30] ראה בכ"ז גם מ"ש בנשמת אברהם סי' תעז, א 1. בשם הגרשז"א.
[31] וראה לקו"ש חי"ז עמ' 81.
[32] הגרש"ז סובר שאמירת רבן גמליאל וכו' היא רק מצוה מן המובחר ולכן פסק שרק אם אפשר יוסף קטע זה (ראה נשמת אברהם שם). אמנם מלשון אדה"ז בסי' תעג, מג. כתב שזה חובה על הכל, כחלק מעיקר ההגדה. וכן במשנ"ב תעג, ס"ק סד משמע שאמירה זו מעכבת אם לא נאמרה, ולא יוצא ידי חובתו בלעדי זה. ואף שהרבי בביאורו להגדה, ד"ה "לא יצא ידי חובתו", ביאר: "לא יצא ידי חובתו כראוי, אבל יצא מן התורה" עכ"ל. משמע שאין זה מעכב מקיום מצות סיפור יציאת מצרים מדאוריייתא? אך אין זה קושיא, כי החיוב שכותב כאן אדה"ז הוא חיוב מדרבנן "שתקנו חכמים חובה על הכל". ומדרבנן יש חיוב לאומרו בליל הפסח, ולא רק מצוה מן המובחר. ולכן נראה שאין להקל כ"כ מלומר פיסקא זו, וידחוק עצמו לפחות לאמירת תמצית הענין ותוכנו, כנ"ל בפנים.
[33] מחמת קושי להמשיך הרבה זמן בהגדה ללא אכילה וכיוצ"ב.
[34] חי"א כלל קל, יז.
[35] כן נ"ל לומר ע"פ המובא בבאר היטב סי' תעג ס"ק כז גבי סומא.
[36] בשאר הפוסקים ובכללם המ"ב מזכירים בעיקר חובת אמירת תיבות: 'רבן גמליאל וכו", ובחלקם מובן שזה רק כותרת אבל הכוונה שיש חובה גם להמשיך אח"כ עד סיום הברכה, אבל הצד השווה שבכולם שמשמע מדבריהם שצריכים לומר גם פסקת הכותרת : "רבן גמליאל היה אומר וכו', אבל אדה"ז (סי' תעג, מג) מלכתחילה השמיט זאת, וציין להתחלת הפיסקא מהמילים: 'פסח שהיו אוכלין וכו", 'מצה וכו". אמנם בנוסח זה המקוצר [לכתחילה], לא נמנעתי מלציין לומר מתיבות: 'רבן גמליאל וכו", כי הציבור רגיל להקפיד על אמירתם ואין כדאיות לשנות מהדברים שהציבור רגיל ומקפיד עליהם, ובפרט שאין בזה אריכות יתירה. ומה גם שיש בזה סיוע להבנת האמירה הבאה אח"כ, ומוסיפה בכוונת המסובים, השומעים והאומרים, שידעו שמי שלא אומר הקטעים הללו לא יוצא יד"ח. משא"כ בנוסח המקוצר בדיעבד דלקמן, השמטתי זאת.
[37] למרות שונאמר לפניו הללוי-ה היא בפשטות כעין כותרת לקריאת ההלל שלאחריה, ואם אינו אומר ההלל אזי למה יאמר תיבות אלו? אך מלשון הרבי בפירושו להגדה ד"ה "לפיכך-שהוציאנו וכו'" משמע שיש ענין בעצם הזכרת שבח זה 'הללוי-ה' שהוא שבח עשירי, וגדול שבכולם, עי"ש. לכן כתבתי לאומרו בכל אופן, גם כשמדלג ההלל. (וראה עוד בענין תיבה זו וענינה מ"ש החת"ס בתורת משה על הגדה של פסח ד"ה הללוי-ה).
[38] ואם יש קושי באכילת מצה לזקנים וחולים, יכולים להקל להם שכל כזית יהיה רק 11 גרם (כשיטת הרמב"ם שהכזית שליש ביצה, ראה משנ"ב סי' תפו ס"ק א), [אך כשמסוגלים לאכול מעט יותר, יש להם לקחת לכזית הראשון (מוציא מצה) שהוא מדאורייתא, מצה במשקל 16-17 גרם (לפי הנפסק שכזית דאורייתא מחשבים אותו כחצי ביצה (שוע"ר תפו,א), ולפי החישוב שחישב את מידת הנפח במצה בספר מידות ושיעורי תורה יז,ב. ]. ואם גם זאת לא מתאפשר להם לאכול, יכולים להסתפק באכילת כזית אחד בלבד בכל ליל הסדר, ואזי יאכלו כל התבשילים של הסעודה במשך ליל הסדר, בלי נטילת ידים והמוציא, ואחר גמר הסעודה יטלו ידיהם בלי לברך 'על נטילת ידים' (שהרי אוכלים פחות מכביצה, כמבואר בסי' קנח,ב), ויברכו את ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה', ויאכלו את הכזית הזה כאפיקומן הנאכל בסיום הסעודה על השובע, ולא יטעמו אחריו כלום, שישאר טעם המצה שמורה בפיהם. ויקיימו בכזית זה את מצות אכילת מצה דאורייתא (ראה שוע"ר סי' תפב, ג).
[39] ראה שוע"ר סי' תעג, כד ונב, ואכמ"ל.
[40] כמבואר בנו"ב מהדו"ק או"ח סי' מא.
[41] ראה סימן תפ,א.
[42] ראה שו"ע אדה"ז תפ,א שם.
כל התכנים שבמדור "מאמרים בהלכה" הם על דעת כותב המאמר בלבד. ואינם תחת פיקוחו של הרב הגאון מאיר אהרון שליט"א. הרב מפקח אך על התוכן הנמצא ב"שו"ת" האתר ו"פינת ההלכה", וכל הפסקים נדרשים לדעתו והסכמתו. עם זאת מובן כי הרבנים הכותבים באתר הנם ללא ספק תלמידי חכמים ויראי שמיים.
