שאלה:
אשמח מאוד לקבל מענה לשאלה שחשובה לי במאוד: מדוע אין מקובל במחוזותינו (אנ"ש חסידי חב"ד) לגלות גילויי חיבה פיזיים כחיבוק, נישוק ומגע באופן כללי, בין בני זוג. גם לאחר החתונה בהיותם בני זוג כדת וכדין. הן בחופה – שמנהג העולם להתנשק לאחר הקידושין או לכה"פ לצעוד יד ביד ואינו נראה במחוזותינו. הן בבית – להתחבק מידי פעם כדרך שאוהבים נוהגים עם אהוביהם גם בפני בני הבית כילדיהם או אחיהם אחיותיהם וכיוצ"ב. הן בפרידה – בנסיעת או בחזירת אחד מבני הזוג מנסיעה ותקופה ארוכה שבה נעדרו מהבית ולא ראו אחד את השני שדרך האוהבים ליפול על כתפי אהוביהם בשמחה והתרגשות, דבר שאינו בנמצא במחוזותינו לכה"פ אין רואים זאת בנמל התעופה וכיוצ"ב.
תשובה:
בשולחן ערוך[1] נפסק שאין לבעל ואישה לגלות גילויי חיבה בפני אנשים זרים.
הפוסקים[2] כתבו שהדבר אסור משני טעמים: א. משום צניעות, ב. כדי לא להכשיל את האחרים בהרהורים בלתי רצויים.
גם כאשר הבעל והאישה בביתם ורק הילדים נמצאים בבית, כתבו הקדמונים[3] שראוי להם להימנע מגילויי חיבה מובהקים בפני הילדים, אפילו הם ילדים קטנים ממש, כי יש לכך השפעה בלתי רצויה עליהם מבחינה רוחנית וחינוכית.
כאשר הבעל והאישה לבדם, והאישה בזמן טהרה, מותרים מעשי גילוי חיבה. ולפני יציאת הבעל לנסיעה ממושכת או לאחר חזרתו מנסיעה כזו יש בכך אפילו מצוה[4]. במה דברים אמורים, כאשר הדבר אינו מביא את הבעל לידי עבירה, אבל אם הדבר גורם לו לבוא לידי עבירה יש להימנע מכך[5].
מקורות:
[1] אבן העזר סי' כא ס"ה: "אין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה כו' בפני אחרים".
[2] ט"ז שם ס"ק א: "משום צניעות כו'. שנית, שלא יעורר תאות אחרים על ידי זה שיבא לידי הרהור שיזכור תשמיש על ידי זה".
[3] שבט מוסר פט"ז: "ולא תנשק לאשתך ולא תצחק עמה בפני בניך אפילו הם קטנים מוטלים בעריסה, ואין צריך לומר דברים אחרים, כי הראיה נרשם בדעתם וזוכרים עד יום מותם" (יש לציין שספר "שבט מוסר" מוזכר כמה וכמה פעמים בתורת רבותינו נשיאינו, ראה לדוגמא: אגרות קודש הצמח צדק ח"ב עמ' קז, אור התורה במדבר ח"ב הוספות עמ' 135, אגרות קודש הרבי ח"ב עמ' קסו).
[4] שו"ע יו"ד סי' קפד ס"י: "הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה". ובהגהת הרמ"א: "ואפילו בתשמיש שרי. ומ"מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי תבא עליו ברכה. וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי מלבד תשמיש". ובשוע"ר שם ס"ק לה: "שרי, ואפילו חיבוק ונישוק. ואף על גב דכתבתי לעיל דהמחמיר בחבוק ונישוק תבא עליו ברכה הכא אין להחמיר כלל כיון דיש אומרים דאפילו בתשמיש חיובא ומצוה איכא". וראה כף החיים סי' רמ ס"ק יח שעל פי הזוהר הוא הדין "כשבא מן הדרך".
[5] ראה שו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד סי' סו): "דלא התירו איסורים בשביל ופקדת נוך וגם לא בשביל שלום בית". וראה טהרת ישראל ח"א סי' קפד באר יצחק ס"ק כא: "דאם אינו בטוח שלא יבא לידי קושי או לזרע לבטלה רחמנא ליצלן אסור לכולי עלמא בחיבוק ונישוק אף שהיא טהורה ושלא שעת וסת בשלא שעת תשמיש, דיבא על ידי זה לידי קשוי רחמנא ליצלן או שירגיש אחר כך באבר כמו שווענזין שהוא קרוב לבוא אחר כך להוצאת זרע לבטלה רחמנא ליצלן". וכן כתב בספר ישועות חכמה לבעל מסגרת השלחן חוסן ישועות סי' קנא: "דשלא בשעת תשמיש לא יעשה גם באשתו טהורה שום דבר המביא לידי קישוי כגון חיבוק ונישוק מחמת תאוה ומשמושין וכיוצא בזה, ואם נמצא בדברי רז"ל בפוסקים איזה קולא בחיבוק ונישוק באשתו טהורה שלא בשעת תשמיש, הוא דוקא באדם שאינו מחומם כל כך ובטוח שלא יבא על ידי זה לידי קישוי ולא לידי הוצאת זרע לבטלה, ואפשר דאיירי כשאינו עושה לתאוה רק לאהבה או בסתם, וכעין שכתב ברש"י ברכות (דף כ"ד) אשתו כגופו ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי כו', ובכסף משנה כו' דכיון דגס בה לא מהרהר כו', ומהרז"ש [=אדמו"ר הזקן] כתב כו' שאשתו כגופו שהואיל שרגיל בה לא יבא לידי הרהור כו' וגם שם יש מי שאוסר כו', אבל באדם שעושה כנ"ל מחמת תאוה, מן הסתם בא על ידי זה לידי קישוי או שאחר כך מרגיש באבר כמו שיוענזי"ן שהוא קרוב לבא אחר כך לידי הוצאת זרע לבטלה (כידוע לרופאים), בוודאי הכל אסור שלא בשעת תשמיש כמו שדרשו רז"ל בפסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר כו', גם הוא בכלל מצות לא תעשה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו', ואפילו אם מהרהר ברצון בלא שום מעשה עובר על כל הנ"ל, ומכל שכן כשמסייע לזה בידיים או בגופו שלא בשעת תשמיש כנ"ל". שו"ת באר משה ח"ד סי' סב אות ג: "ודע דהיתר חיבוק ונישוק לא הותר אלא מי שאינו בא על ידי זה לקישוי אבר חס ושלום, אבל מי שיודע בעצמו שעל ידי חיבוק ונישוק יבא לקישוי אבר וחס ושלום על ידי זה להוצאת זרע לבטלה, חלילה להתיר לו, ואפילו בשעת טהרתה לגמרי לפי עניות דעתי ימנע עצמו בבירור מחיבוק ונישוק, ובאמת כבר הזהרתי על זה בעת לימודי ברבים הלכות נדה, והרבה אברכים הודו לדברי, וצריך התבוננות רב שחס ושלום לא יצמח דבר רע מחיבוק ונישוק בעת טהרתה והבן" (ועיין עוד שם ח"ה סי' יט). וראה שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קעח, דגם מה שכתבו הפוסקים שהיוצא לדרך בעונת חשש וסתה מותר ומצוה בחיבוק ונישוק, הוא משום ש"לא חששו שמא יתקשה כיון שיודע לכתחלה שאסורה לו לתשמיש כו', והנה כל זה בדורות הראשונים, אבל בדורות האחרונים שלא אכשר דרא, בפרט בדבר שהלב חומדתן כו', סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב וודאי יש להתרחק מזה והוא איסור גמור כו', מי שחש ויודע בעצמו שהוא איש בעל מחשבות ויודע שיבא להתקשות אסור". ובספר תומר דבורה לרבי משה קורדובירו פ"ח בסופו: "ולא יקשה עצמו בשום צד אלא לנוכח המטרה הראויה שהיא אשתו בטהרתו שהוא עת הזיווג ולא יותר מזה שיפגום המידה הזאת חס ושלום, ומאוד מאוד צריך זהירות בזה". וראה גם מקור חיים לבעל החוות יאיר קיצור הלכות לסימן רמ ס"ד: "הירא וחרד את דבר ה' ימנע מנשיקות וחיבוקים ומשמושים וקירוב בשר באופן שיבא לידי קישוי אם אינו רוצה לשמש". ספר בית אברהם לבעל החיי אדם אות מח: "חס ושלום לדבר נבלות פה עם אשתו כשאינו צריך זיווג כו'עבירה גוררת עבירה שיהיה מקשה עצמו לדעת חס ושלום שלא לצורך זיווג, וכל המקשה עצמו לדעת הוא בנדוי מדינא דגמרא". ספר שפע טהרה סי' קפד שפע טהרה ס"ק כז ומקור השפע ס"ק נ: "בזמן הזה שנחלשו הדורות יש להמנע מחיבוק ונישוק שלא במקום מצוה". "ועיין בסוגה בשושנים סימן ב' סוס"ק י"ג וזו לשונו, ומכל מקום נראה דאין לנהוג במיני קורבות כאלו שלא במקום תשמיש משום הרהור וחשש הוצאת זרע לבטלה, וירא שמים יהא נזהר בזה כו'. דהיום דנחלשו הדורות, חיבוק ונישוק אסור שלא במקום מצוה תמיד, משום דמגרי ביה יצריה ומביא עצמו לידי הרהור וכו' רחמנא ליצלן [וצריך להסביר לנשים חומר הענין בדרכי נועם ונחת, דדברי חכמים בנחת נשמעים]. ואפילו במקום שיש אומרים שיש חיוב לעשות חיבוק ונישוק וכגון ביוצא לדרך כו', בזמן הזה לכולי עלמא אין לעשות".
